בכמה שמורות טבע בקניה
ובטנזניה נמצאים אריות תחת איום של נגיף קטלני. האם זו הדרך שבחר הטבע לוויסות מספר הטורפים שאין להם אויבים?
באפריל 1995 נתקלתי לראשונה בשמורת המסאי־מארה בקניה בלביאה חולה שכמעט נדרסה בשוגג על ידי רכב הספארי שלנו. הלביאה לא שלטה על שריריה, התקשתה לעמוד על רגליה ורעדה. היא הייתה חסרת אונים לחלוטין ונראתה נפחדת. נראה היה שאיבדה כמעט לחלוטין את הקשר לסביבתה הטבעית. ניסינו לברר מה קרה לה, אך לבסוף הנחנו לה לנפשה. למחרת בבוקר מצאנו שאבדו עקבותיה. ולא היה לי צל של ספק שלא עברה את הלילה לאור מספרם הרב של הצבועים המנומרים ששוטטו בסביבה.
הייתה זו הפעם הראשונה שבה נתקלתי בעדויות ממשיות על מגפת הכלביים שפקדה בסוף ינואר 1994 את אוכלוסיית האריות בפארק הסרנגטי שבטנזניה. מדיווחים ראשונים עלה כי בתוך זמן קצר מתו בעקבות המחלה כ־80% מלהקות האריות הגדולות הנחקרות בסרנגטי ובשמורת המסאי־מארה בקניה, שהיא המשכה הטבעי של המערכת האקולוגית המפורסמת בעולם.
התפרצויות אלימות של נגיפים בקרב חיות בר הוא נושא חדש יחסית במחקרים העוסקים בביולוגיה של שמירת־הטבע (Biology Conservation). נגיפים כאלה, כמו נגיפים התוקפים את משפחת הכלביים ידועים בקרב חיות בית ובקרב טורפים בני משפחה זו, אך פגיעתם באריות, הנמנים עם משפחת החתוליים, היא תופעה חדשה יחסית.
בראשית 1994 החלו לזרום ידיעות על מחלת עצבים קטלנית, שמאפייניה העיקריים היו דלקת המוח, דלדול בכמות הלימפוציטים בטחול ובעור ודלקת־ריאות, שפגעה באריות הסרנגטי. במהרה זיהו את גורם המגפה כנגיף התוקף את משפחת הכלביים. בתחילה עדיין סברו כי הנגיף פוגע רק בכלבים וזאבים, ולא במשפחת החתוליים, אך עד מהרה התברר כי המחלה התגלתה בעת ובעונה אחת בקרב אוכלוסיות אריות באפריקה המרוחקות זו מזו כאלף ק׳׳מ, ופגעה גם בצבועים מנומרים, בשועלים אזננים ובנמרים. למרבית המזל, לא כל האריות החולים מתו מהמחלה, ורבים מהם התגברו עליה באופן טבעי.
אחת ההשערות לאופן התפרצות המחלה הייתה הרעלה מכוונת, שכמוה התרחשה בפארק אמבוסלי שבקניה וגרמה שם להכחדת האריות. חשד זה ירד מהפרק משום שאוכלוסיית האריות בסרנגטי מרוחקת מבני שבט המסאי, שהיו יכולים להזיק להם. תסמיני המחלה דמו לתסמיניה של מחלה נגיפית שתקפה את הטורפים הנדירים בוויומינג בארצות הברית לפני כ־12 שנים, וגם למגפה שבעקבותיה מתו במפתיע לפני כארבע שנים בגני חיות בארצות הברית נמרים, אריות וטיגריסים.
בתחילה חשבו כי מדובר באותו נגיף שעבר מוטציה והפך אלים, ובעקבות כך החל לתקוף את אוכלוסיית האריות בפארקים. החשש העיקרי הוא שהנגיף המסתורי עלול לחסל את אריות הסרנגטי, לעבור גם לאוכלוסייה המנותקת והחשובה של האריות במכתש הנגורונגורו, ובהמשך לעוות את שרשרת המזון במערכת האקולוגית השופעת חיות בר במזרח־אפריקה כולה.
מכתש הנגורונגורו בטנזניה הוא סוואנה מנותקת מסביבתה, המשתרעת על פני 300 קמ״ר בערך. מגלי המכתש הלבנים תיארוהו כ׳׳רוחש אריות נהדרים״, תיאור שגרר אחריו את טבח ״האריות הדשנים״, כפי שהם כונו. היום כל האריות במכתש מוגנים מציד בני שבט המסאי. לאחרונה נספרו בו כמאה אריות, מקצתם נוודים, והשאר חברים בשבע להקות. לכל אחת מהן טריטוריה משלה, אך בשל שטחו המוגבל של המכתש, יש בו צפיפות גבוהה, המולידה לעתים עימותים בקרב הלהקות עצמן ובין להקה לרעותה. להקות האריות במכתש ניזונות מחיות המכתש, כמו גנו וזברות. הלביאות, האמונות על הציד, מכירות היטב את השטח, ו״יודעות״ כי קשה לטרפם לברוח מתוך ״קערת הבשר״ הזו.
בשנת 1962 התקיפה את מכתש הנגורונגורו עננת זבובי שוקיים מוצצי דם, לאחר חודשים אחדים שהיו גשומים במיוחד. בעקבות התקפת הזבובים, סבלו האריות מזיהומי עור קשים, מקצתם מתו ומקצתם נדדו מהמכתש. בתוך כשישה חודשים בלבד נעלמו מפארק הנגורונגורו כשישים אריות ואז פסקה המגפה בפתאומיות, כשם שהחלה, והותירה אחריה אריות בודדים בלבד. בשל האוכלוסייה המדולדלת שנותרה במכתש, נמשכו במשך שנים זיווגי קרובים בין האריות שחיו שם בבידוד רב. "נישואי קרובים״ אלה היו בעוכרי אוכלוסיית המכתש. הבעיה העיקרית היא שרוב האריות היום הם צאצאי 15 אריות שנותרו במכתש לאחר ששככה המגפה, ומאז פוחתת פוריותם. עתידם לאורך זמן מוטל בספק, אלא אם כן יגיעו עוד אריות מהסרנגטי הסמוך לאחר שיגלו את "קערת הבשר״, או אם יוחלט לנסות להשיב למכתש אריות בעלי מוצא גנטי שונה.
אריות פארק הסרנגטי ומכתש הנגורונגורו בטנזניה נחקרים מאז שנות ה־60. מתוך כ־25,000 קמ״ר של מישורי עשב, רמות, חורש וגבעות, מתמקדים המחקרים בכ־200 קמ״ר, ובהם כמאתיים אריות.
עד אוגוסט 1994 חוסנו כ־85% מאריות הסרנגטי בתרכיב נגד הנגיף. במהלך 1995 התברר כי חלק מהאריות ששרדו פיתחו חיסון טבעי לנגיף, ומאז לא התגלו מקרים חדשים. בעקבות המלצותיה של קבוצת המחקר, החליטו בטנזניה ובקניה לחסן את כל אוכלוסיית הכלבים המבויתים כנגד הנגיף בתקווה לעצור את גל המגפה הנוכחי בטרם יתחדש. המסקנות מהמצב החדש תמכו בהפניית משאבים למחקרים בגנטיקה ובלימוד מערכת החיסון של אריות הסרנגטי.
ויסות מספרם של בעלי החיים בטבע נעשה. בדרך כלל בידי אויביהם הטבעיים, וכאשר יורד מספרם של אלה, מתרבים הטורפים בקצב מהיר. החוקרים מניחים כי אוכלוסיית האריות בסרנגטי הגיעה לקצה גבול יכולת הישרדותה בהיעדר אויבים. זו בעיה אקולוגית ידועה של בעלי־חיים חזקים כמו טורפי־על. אף שמקצת להקות האריות פיתחו עמידות גנטית כנגד המגפה, עדיין שוררת דאגה שמגפות מעין אלו תתקופנה בעתיד אוכלוסיות טורפים נדירים אחרים באפריקה, המצויים בסכנת הכחדה או בתפוצה מוגבלת. דויד מקדונאלד (Macdonald), מחוקרי הטורפים הידועים בעולם, סבור, כי מגפת כלביים דומה היא זו שסתמה את הגולל על אוכלוסיית הבר של הזאבים הטלואים בפארק הסרנגטי בשנת 1992. ובאשר לאריות, העוסקים בשטח מודאגים שהמגפה תצליח לחסל כליל את ארבעים האריות הנדירים שנותרו במכתש הנגורונגורו הסמוך לסרנגטי, ועשויה אף לתקוף את שרידי האריות האסייאתיים שנותרו ביערות גיר שבהודו.
השאלות העיקריות הן מה ניתן לעשות והאם צריך. החוקרים סבורים כי ראשית יש לצמצם ככל האפשר את מספר היונקים המבויתים העשויים להידבק במחלה, באמצעות חיסון יונקי־בר ואוכלוסיות מבויתות של יונקים ממשפחת הפריים, שעלולים להיחשף למחלות שפגעו בהם בעבר. בימים אלה מתנהל מסע הסברה לחיסון אוכלוסיות הכלביים באזור הסרנגטי, הנגורונגורו והמסאי־מארה כנגד כלבת וכנגד הנגיף החדש. אך מספר הכלבים סביב הסרנגטי לבדו נאמד בכ־30,000 ורובם טרם חוסנו כנגד גורמי המחלה, לכן משערים כי התפרצות מחלה כזו צפויה בעתיד.
מי מעורב במחקר?
הראשונים במעלה בין חוקרי האריות בעולם, שתרמו לשימורם בסביבתם הטבעית, הם ללא ספק בני הזוג ג׳ורג וג׳וי אדמסון (Adamson). ג׳ורג' הגיע לקניה בשנות ה־30 כצייד, אך עד מהרה הצטרף למחלקת שמירת הטבע והיה הראשון שהגדיר את גבולותיה של שמורת סמבורו. החל משנות ה־70 הוא התמסר להשבת אריות לטבע בשמורת קורה. הוא תיעד לראשונה את אורח חייהם של אריות בפארק הסרנגטי. התפרסם בחיסולם של אריות שהתמחו בהרג בני־אדם, וכך מצא את שלושת הגורים שאחת מהן התפרסמה כלביאה אלזה. אדמסון נרצח בידי ציידים בלתי חוקיים בשנת 1989. אשתו ג׳וי, גידלה חתוליים עוד בשנות ה־50, ביניהם נמרה (פאני) וברדלסית (פיפה), והראתה כי ניתן לאלף גם חתוליים טורפים. ג׳וי נרצחה ב־1983 בהיותה בת 37. סיפוריה שהנציחו את הלביאה אלזה, ״לחופש נולדה״ (Born Free), ו״לחיות חופשיה לעולם" (For Ever Free), הוסרטו.
ג׳ורג שאלר (Schaller) היה המדען הראשון שחקר אריות בפארק הסרנגטי בשנים 1969-1966 במכתש הנגורונגורו, במקביל למחקריו של הנס קרוק (H. Kruck), על אקולוגיה וסוציוביולוגיה של האריות והצבועים המנומרים באפריקה. שאלר היה זה שגילה ותיעד לראשונה את אורח החיים החברתי יוצא הדופן של האריות, ומחקרו החלוצי באזור הסרנגטי נמשך מאז ללא הפסקה. בעקבותיו באו חוקרים נוספים לשמורת הסרנגטי, המסאי מארה, שמורת הנגורונגורו ושמורות טבע בדרום אפריקה.
אן פוסי וקרייג פאקר, הם זוג נשוי שחוקר שנים רבות את אוכלוסיית האריות בסרנגטי, הם למעשה, חוקרי האריות המובילים כיום בעולם.
לקריאה נוספת:
Morell, V. 1994 Serengeti's big cats going to the dogs, Canin distemper virus. Science 264: 1664. (June 17)
Macdonald, D.W. 1996 Dangerous Liaisons and disease.Conservation Biology Section Nature 379: 400-401. (Feb 1)
נדב לוי הוא זואולוג, מרצה ומדריך טיולים בעיקר באפריקה.
פורסם ב"גליליאו" גיליון 20, ינואר/פברואר 1997.
