יום שישי, 20 בנובמבר 1998

אחסאן חיסון - צבי עצמון

 

נדמה שאפשר לחלק את האנושות לשתי קבוצות - אלה האוהבים כלבים אהבת נפש, ואלה הפוחדים מכלבים פחד מוות.

הידיעה הבאה מבשרת, אולי, אפשרות לשינוי משמעותי של הקבוצה השניה - אותם אנשים ש״כלב״ עבורם היא מלה נרדפת ל״כלבת״.

כיום קיימים שני סוגים עיקריים של תרכיבי חיסון כנגד כלבת, העשויים נגיפים מומתים. התרכיב המבוסס על נגיף שהתפתח בבעלי חיים הוא התרכיב ההיסטורי, והשימוש בו עלול להתבטא בתופעות לוואי קשות. תרכיב חדיש יותר מבוסס על נגיפים שגודלו בתרבית של תאי אדם! זהו תרכיב בטוח הרבה יותר, אלא שמחירו גבוה. מי שנושך על ידי בעל-חיים נגוע מקבל (גליליאו 27 , עמ 9), בין השאר, סדרה של תרכיבי חיסון (חיסון פעיל), ועלות הטיפול נאמדת באלפי שקלים. המחיר גבוה כדי כך, שבמדינות רבות ממשיכים לטפל בנשוכים בתרכיבים הבעייתיים שמופקים מבעלי־חיים. חיסון מקדים, בטרם נשיכה, ניתן רק במקרים מיוחדים, כגון  לווטרינרים - מחירו מאות דולרים.


File:Vac-lysvulpen.jpg
חיסון נגד כלבת בפתיון - לחיות בר
Izvora, Wikimedia commons

והנה, לאחרונה פרסמו דונלד לודמל (Lodmellועמיתיו מהמכון האמריקאי לאלרגיות ולמחלות זיהומיות ומהמרכז האמריקאי למחלות זיהומיות, תוצאות בדבר בדיקת יעילותו של תרכיב חדשני, המבוסס על DNA נגיפי המיוצר בהנדסה גנטית.

הבדיקות לא היו קליניות (על בני אדם) אלא על קופים, אך התוצאות מרשימות מאד, ויקרבו שימוש רפואי בתכשיר (Nature Medicine, אוגוסט 1998). מדובר בתרכיב המכיל קטע DNA המקודד את החלבון־המסוכר (גליקופרוטאין) העוטף את נגיף הכלבת.

החוקרים הזריקו תכשיר זה לקבוצה של קופים. כעבור חצי שנה ניתנה לקופים זריקת דחף, ולאחריה מצאו החוקרים רמה גבוהה של נוגדנים. כעבור שבעה חודשים נוספים הזריקו לקופים נגיף אלים של כלבת, ובאף אחד מהם לא נתגלו סימני מחלה; רמת הנוגדנים היתה ברובם גבוהה אף יותר מרמת הנוגדנים בקופים שחוסנו בתכשיר החיסון המקובל כיום. להערכת החוקרים מנה של תכשיר מסחרי המבוסס על ה-DNA ששובט בהנדסה גנטית צריכה לעלות 10 סנט או פחות - כלומר, עלות נמוכה בכמה סדרי גודל מן התכשיר הקיים. ברמת מחירים כזו ייתכן שניתן יהיה לחסן מראש את האוכלוסיה כולה, לפחות באזורים מוכי כלבת או חשודים ככאלה. קרוב לוודאי שבעלות כזו תגבר גם רמת החיסון בקרב חיות הבית וחיות המשק, כולל באזורים דלי אמצעים. יתר על כן, התכשיר החדשני, העשוי קטעי DNA, יציב בחום, ולא תידרש החזקתו בקירור - יתרון גדול באזורים דלים, וכאלה הם האזורים בהם הכלבת נפוצה עדיין בכדור־הארץ; כ־40 אלף בני אדם מתים מידי שנה מכלבת, רוב־רובם באזורים נידחים.

עתה נבחן גם תכשיר חיסון המבוסס על DNA משובט למלחמה ברטווירוס, נגיף מעיים הגורם למותם של מאות־אלפי ילדים מידי שנה, רוב רובם במדינות עניות. התכשיר החדיש אמור להינתן בבליעה, ולא בהזרקה, וזה יתרון עצום, במיוחד ב אזורים דלי אמצעים! נוסף לכך גם הוא עמיד ואיחסונו פשוט (Science news, 8 באוגוסט 1998.

תכשיר החיסון־בבליעה כנגד הרטרוירוס נוסה בינתיים בעכברים, אך יתרונותיו מעלים ציפיה גבוהה. ה-DNA  נבלע כשהוא  עטוף, בכעין קופסיות המגינות עליו מפני התנאים שבקיבה, והוא משתחרר במעיים. זהו תכשיר החיסון הראשון המבוסס על DNA משובט שאמור להילקח בבליעה. מצפים שבעתיד השימוש בתכשירים זולים ועמידים של DNA משובט יביא למהפכה בכל תחום החיסון.

ואף זאת: גריגורי גלן (Glennועמיתיו ממכון המחקר ע״ש ריד בוושינגטון מצאו כי ניתן להשרות יצירה של נוגדנים כנגד רעלן הכולירה ללא הזרקה וללא בליעה, אלא בעקבות מריחתו על העור. ומאחר שרעלן הכולירה ידוע זה מכבר כסייען (adjuvant) ליצירת נוגדנים כנגד אנטיגנים אחרים, ניסו החוקרים למרוח תכשיר הכולל את רעלן הכולירה יחד עם רעלן הטטנוס, או יחד עם רעלן הקרמת (דיפתריה). ואכן, במקרה הראשון הופיעו נוגדנים סגוליים כנגד רעלן הטטנוס (ובנוסף כמובן לנוגדנים כנגד רעלן הכולירה), ובמקרה השני הופיעו נוגדנים כנגד רעלן הדיפתריה (וגם הכולירה) - מריחה של רעלני הטטנוס או הדיפתריה כשלעצמם, ללא הסייען, לא השרתה רמה משמעותית של חיסון. הניסויים נערכו על עכברים, ועתה נבדקת השיטה על מתנדבים. ואולי בעתיד במקום זריקות חיסון תדביק לנו האחות פלסטר על העור (Nature, פברואר 1998, Nature Medicine, יוני 1998).


פורסם ב"גליליאו" גיליון 31, נובמבר 1998.

חיסון ניסיוני לאיידס - אמיר עדן

 

מאמצים ומשאבים רבים מושקעים במציאת תרופה לאיידס. במקביל מנהלות חברות התרופות מרוץ לפיתוח תרכיב חיסון שיקנה עמידות לנגיף לפני החשיפה. חלק מתרכיבי החיסון המקובלים כיום כנגד מחלות אחרות מתבסס על חשיפת המתחסן לצורה מוחלשת או מומתת של גורם המחלה) לרוב חיידק או נגיף (במקרים אלה קיימת הסכנה ששיבוש כלשהו יגרום לכך שהחיסון עצמו יגרום למחלה. מסיבה זו, בחיסונים המודרנים נמנעים משימוש בגורם המחלה עצמו, ומנסים לבודד ממנו מרכיב אחד, בדרך־כלל חלבון, שמסוגל לעורר את מערכת החיסון ואינו גורם למחלה.

חקר הביולוגיה של נגיף האיידס העלה מספר חלבונים מועמדים למטרה זו. המועמדים העיקריים היו שני חלבונים המרכיבים את מעטפת הנגיף, אולם לאחר מחקר נוסף התברר שהם עוברים שינויים לעיתים תכופות ולכן חיסון שמתבסס עליהם יהיה יעיל רק כנגד חלק מזני הנגיף.

בשלב זה זנחו חלק מהחברות העוסקות בפיתוח חיסון לאיידס את רעיון השימוש בחלבוני המעטפת. חלק מהמפתחים לא אמרו נואש וחיפשו אזורים בחלבון המעטפת  שחיוניים לפעולת הנגיף, ונשמרים לפיכך ללא שינוי בכל זני הנגיף.

לאחרונה אישרה רשות המזון והתרופות האמריקאית ניסוי ראשון בחיסון שפותח על־ידי חברת וקסגן (VaxGen) מקליפורניה. החי סון מתבסס על חלק מחלבון המעטפת gpl20 של נגיף האיידס. החיסון נוסה בקופים, והתברר כי קופים שחוסנו בו לא חלו גם לאחר שכמוית גדולות של הנגיף הוזרקו ישירות לדמם. בניסוי מקדים שנערך בבני אדם התוצאות לא היו מרשימות.

הדבקה בנגיפי HIV
איור: Victor Padilla-Sanchez, PhD - Wikimedia commons

בימים אלה עומד להתחיל ניסוי מקיף שיבחן לראשונה את יעילות החיסון באנשים בריאים. הניסוי יתקיים במקביל בארצות־הברית ובתאילנד ויכלול כ־7500 מתנדבים, כולם בריאים ואינם נושאים את הנגיף. המשתתפים נמנים על שני סוגי אוכלוסיות: בארצות־הברית יחוסנו גברים הומוסקסואלים שבני־זוגם נשאים של הנגיף, ובתאילנד יחוסנו מכורים לסמים שאינם נגועים בנגיף וצורכים סמים בהזרקה. בכל קבוצה יקבלו כשני־שלישים מהנבדקים חיסון אמיתי והשליש הנותר יקבל חיסון מדומה (פלצבו) וישמש קבוצת ביקורת.

החוקרים יעקבו אחר המתנדבים ויקבעו את אחוז הנדבקים בכל קבוצה בהשוואה לקבוצת הביקורת, כמו גם את רמת הנגיף בדמם של הנדבקים. נתון זה יהיה חשוב אם יתברר שהחיסון אינו מקנה עמידות מלאה ויתעורר הצורך להעריך את יעילותו בשילוב עם גורמים נוספים.


פורסם ב"גליליאו" גיליון 31,  נובמבר 1998.


יום חמישי, 19 בנובמבר 1998

חיידקיקים ואבנים בכליות - צבי עצמון


[הממצאים המובאים בכתבה זו שנויים במחלוקת מדעית וכנראה שאינם נכונים]

לפני כעשר שנים תיארו אולבי קג'נדר (Kajander) ועמיתיו מאוניברסיטת קופיו בפינלנד חיידקים זערוריים החיים בדם, חודרים לתאים בגוף, נוטים להתרכז בכליות ומופרשים בשתן. על שום קוטרם הזעיר - מ-500 ננומטר ועד 50 ננומטר (ננומטר - מיליארדית המטר) כינו אותם החוקרים חיידקי-ננו (nanobacteria), ואנו מציעים כאן לכנותם חיידקיקים; לחיידקים "רגילים" קוטר של מיקרומטר (1000 ננומטר) ויותר. הקהיליה המדעית לא גילתה עניין רב ביצורים הזערוריים, גם כשהתברר שהם חיים בדמם של אנשים רבים (בפינלנד, חמישה אחוזים מן האוכלוסיה נושאים בגופם חיידקיקים), וכי הם מסוגלים לחדור לתאים ולהשרות - בעקבות חדירתם - תהליך של "התאבדות", אפופטוזיס ( גליליאו 28, עמ' 16). ההתעלמות נבעה אולי מקצב חלוקתם האיטי יחסית של החיידקיקים, ומן העובדה שלא ניתן לגדלם כגדל חיידקים "רגילים".

ההתעלמות לא ריפתה את ידי קג'נדר ועמיתיו, והם המשיכו להתחקות אחר תכונות החיידקיקים. הם הצליחו לפתח נוגדנים סגוליים הנקשרים לחלבונים השוכנים בשטח החיצוני של הננובקטריות, וכך ניתן בידם מכשיר זיהוי רגיש. אישוש לתיאוריהם ולטיעוניהם של החוקרים הפינים ניתן על ידי החוקר הקנדי, ג'יימס קולטון (Coulton) מאוניברסיטת מק-גיל בקוויבק.

ננובקטריה - יצורים חיים או משהו אחר...
J. Martel/J. Young

גילוי החיידקיקים נבע - פעמים כה רבות חוזר הדבר במדע (וראו: "מותם של תאים, לידתה של תגלית" בגיליון זה) - דווקא מכישלון ותסכול. קג'נדר ניסה לגדל תרביות תאים במצע העשוי מנסיוב דם של בקר, ואולם התאים גדלו לאט, בתוכם התגלו בועיות מוזרות, והם מתו כעבור זמן קצר. בבדיקה במיקרוסקופ אלקטרונים נתגלו בתאים חיידקים זעירים-לעילא, אותם כינה, כאמור, ננובקטריות. הקטנות שבהן זעירות יותר מנגיפים גדולים.

קג'נדר ועמיתיו החלו לחפש אחר "תפקיד" לחיידקיקים, ואולי כך לזכות במעט תשומת לב של הקהיליה המדעית. הם ניסו לחשוב איזו מחלה שהגורם שלה טרם נתגלה יכולה להיגרם על-ידי יצוריהם הזערוריים, ובאופן טבעי חשבו על הכליות, בהן נוטות הננובקטריות להתרכז. התברר כי החיידקיק בונה סביבו כעין "מבצר" עצום - קל להבחין בו במיקרוסקופ אור - עשוי משקע סידני, וקג'נדר ועמיתיו משערים כי "מבצרי-אבן" אלה מהווים כעין גרעיני התגבשות, סביבם מצטברים משקעים סידניים, המרכיבים חלק ניכר מ"אבני הכליות".

הניסיון לתלות בחיידקים את הקולר להופעת אבני כליות - לפחות מן הסוג הסידני, ולפחות באותם אנשים שיש להם נטייה להופעה חוזרת - יש לו מעין תקדים בסיפור כיבי הקיבה. שנים רבות תלו הרופאים באישיות ובאורח החיים את האחריות לכיבי קיבה, עד ששני חוקרים אוסטרליים הוכיחו, כמעט בוודאות, כי בחלק ניכר מן המקרים אחראים לכיבים חיידקים מיוחדים, היכולים לשרוד ולהתרבות בתנאים העוינים שבקיבה (ראו: החיידק הכיב והתרכיבגליליאו 8).

במאמר שפירסמו לא מכבר קג'נדר ועמיתו (PNAS, 7, July 1998), הם מדווחים כי בכל אבני הכליות שבדקו מצאו קשירה של נוגדנים סגוליים לחיידקיקים, וכי במדגם של אבני כליות שבדקו במיקרוסקופ אלקטרונים זוהו חיידקיקים. יתר על כן - בחלק מן המקרים הם הצליחו לגדל ולהרבות חיידקיקים שחולצו מתוך אבני-כליות, וזו כבר עדות ממש על-פי דרישותיו (הפוסטולטים) של קוך להוכחת מעורבותו של חיידק מסוים במחלה.

אבני כליות מציקות לחלק נכבד באוכלוסיה (ההערכה באמריקה היא כי 10% מן האנשים סובלים מהן, לפחות פרק זמן מסוים בחיים), אך לרופאים אין עדיין הסבר לתהליך הספציפי המעורר שקיעה של מינרלים בשתן, באותם מקרים שאבני הכליות אמנם עשויות ממינרלים. ייתכן שעתה הוצע המנגנון - ה"מבצרים" הסידניים המיקרוסקופיים שיוצרים סביבם החיידקיקים מהווים מרכזי גיבוש שסביבם נוצרות אבני כליות.

לקג'נדר הצעה מעשית לרופאים: לנסות לטפל באנטיביוטיקה בחולים שיש להם נטיה חוזרת להופעת אבני כליות. החיידקיקים עמידים בפני סוגים רבים של אנטיביוטיקה (אולי הודות למבצריהם), אך רגישים לטטרציקלינים. נוסף לכך מנסים לברר אפשרות למעורבות של ננובקטריות במחלות אחרות הקשורות במשקעי סידן ברקמות - שיטיון (דמנציה), טרשת עורקים, דלקת פרקים.

ולסיום הערה לא-רפואית: בשבועון סיינס-ניוז (1 באוגוסט 1998, עמ' 76) נזכר רוברט פולק (Folk), גיאולוג טקסני, הטוען מזה שנים כי בסלעים קיימים חיידקים זעירים אף יותר, עד 10 ננומטר קוטרם, אותם כינה (שימו לב להבדל הדק באיות) nannobacteria. יש להבחין היטב בין הננובקטריות הטפילות של קג'נדר לננובקטריות החופשיות שאת קיומן מציע פולק, הצעה שאינה מקובלת על רוב המיקרוביולוגים, בין השאר מסיבות תיאורטיות - הטענה היא כי בגוף שקוטרו 10 ננומטר אי-אפשר לדחוס את מינימום המרכיבים המאפשרים חיים עצמאיים. 

פורסם ב"גליליאו" גיליון 31, נובמבר 1998.

יום חמישי, 12 בנובמבר 1998

העגבת נחשפת - אמיר עדן



עד גילוי הפניצילין היתה העגבת (Syphilis) מחלה נפוצה אפילו בקרב בתי האצולה באירופה. כיום נפוצה המחלה בעיקר באזורים מוכי עוני ובמדינות מתפתחות. זוהי מחלה זיהומית המועברת באמצעות מגע מיני ופוגעת באברי המין. ללא טיפול מתאים עשויה המחלה להחמיר ולגרום לאובדן השפיות ולנזק לכלי-הדם וללב עד כדי מוות. למרות שמערכת החיסון מזהה את החיידק ומתקיפה אותו, קשה מאד להיפטר ממנו לחלוטין, וללא טיפול משלים הוא עשוי להישאר בצורה רדומה ולהתפרץ שנית בשלב מאוחר יותר.

שנים רבות של מחקר לא הובילו לפיתוח חיסון נגד המחלה. שתי סיבות עיקריות הקשו על פיתוח החיסון. האחת, יכולתו של החיידק לחמוק מהמערכת החיסונית. והשניה הייתה הקושי הרב בו נתקלו החוקרים בנסותם לגדל את החיידק במעבדה. גם כשניסו לגדל את החיידק על-גבי מצע עשיר ביותר, לא שרדו החיידקים יותר מארבעה ימים. הדרך היחידה לקבל חיידקי עגבת לצורכי מחקר היתה לגדל ארנבות נגועות בחיידק.

חיידקי Treponema pallidum מבעד למיקרוסקופ
CDC-1979

בכתב העת Science פורסם לאחרונה רצף הגנום המלא של חיידק העגבת. עם השלמת קביעת הרצף הגנטי של החיידק נמצאו ההסברים לשתי התופעות. לחיידק יש כ-1000 גנים בלבד (לעומת כ-100,000 באדם). מתברר שחסרים לו רבים מהגנים המקודדים לאנזימים המשתתפים בחילוף החומרים שלו. מסיבה זו אין הוא מסוגל לייצר באופן עצמאי חומרים רבים הנחוצים לקיומו, ותלוי במידה רבה, יותר מכפי ששיערו תחילה, באספקת חומרים אלה על-ידי המאכסן. ממצא זה מסביר מדוע נכשלו הנסיונות לגדל את החיידק בתנאי מעבדה. יותר מכך, התלות במאכסן היא כה גדולה עד כי 5% מהגנים בחיידק העגבת מקודדים לחלבונים הנחוצים לשם שאיבת חומרים מהסביבה, אחוז גבוה בהרבה מהקיים ביצורים אחרים. קבוצה נוספת של גנים שזוהתה הכילה רצפים החוזרים על עצמם במספר עותקים. מתברר שרבים מגנים אלה מקודדים לחלבונים המצוים על פני החיידק והם אלה שמזוהים על-ידי מערכת החיסון. החוקרים סבורים שהרצפים החוזרים מאפשרים לגנים להחליף קטעים ביניהם ולהשתנות בצורה מתמדת וכאשר החיידקים מותקפים על-ידי המערכת החיסונית, אחדים מהם ישתנו ולא יזוהו כגורם זר - חיידקים אלה יהוו את הגרעין להתפרצות הבאה של המחלה.

תעלומה נוספת שאולי תבוא על פתרונה בעקבות השלמת קביעת הרצף הגנטי היא שאלת מקורו של החיידק. הדיווחים הראשונים על המחלה הם מהמאה ה-16 באירופה, אך יש חוקרים הסבורים שהמחלה עתיקה יותר ומקורה באמריקה, ולאירופה הגיעה משם עם הנוסעים והסחורות בשנים שלאחר גילויה. בכתביהם של המתיישבים הראשונים באמריקה מתוארת רק מחלת עור קלה בעלת כמה מאפיינים דומים לאלה של העגבת. אם אכן מקורה של העגבת בחיידקים האמריקאים, יש לשער כי אלה יהיו בעלי קרבה גנטית לחיידק העגבת. השוואה בין החיידק העגבת לבין קרוביו באמריקה תבהיר מהם השינויים שהפכו את החיידק לגורם מחלה קשה.

פורסם ב"גליליאו" גיליון 31,  נובמבר 1998.


יום שישי, 30 באוקטובר 1998

חיידקים מסתגלים - איתן ישראלי


מנגנון המאפשר לחיידקים להסתגל למצבי מצוקה תוך כדי יצירת מוטציות התגלה באחרונה על ידי פרופ׳ צבי ליבנה ותלמידי המחקר נינה ראובן וגיא תומר מהמחלקה לכימיה ביולוגית במכון ויצמן למדע. תגלית זו, המתפרסמת בימים אלה בכתב העת המדעי הבינלאומי ״Molecular Cell״, עשויה לשמש, בין היתר, לבלימת יכולתם של חיידקים לפתח עמידות כנגד תכשירים אנטיביוטייס.

בחיידקים שמתחלקים (בתהליך ההתרבות), כאשר המנגנון המשכפל את החומר הגנטי נתקל בנזק או בשיבוש על ה-DNA הוא עשוי להתעלם מה״אות״ הפגומה, לא להכניס מולה שום מידע ולהמשיך בפעולתו ״כאילו לא אירע דבר׳׳. כתוצאה מכך, משתבש לחלוטין מבנה החלבון שאותו מקודד הגן המשוכפל, כך שבמקומו נוצרים חלבונים שונים לחלוטין מאלה שהתא זקוק להם. במקרים אחרים גורמת השגיאה לעצירת ייצורו של החלבון. כאשר מדובר בחלבון חיוני, עלולה עצירה כזאת לגרום למות התא (או החיידק).

מדעני המכון גילו שהחיידק יכול להימנע מהמוטציות הקטלניות האלה ולהמירן במוטציות פחות דרמטיות שלעתים עשויות אפילו לסייע לו. תהליך זה מתאפשר הודות למנגנון חרום המתחיל לפעול כשמתגלים נזקים לא מתוקנים בחומר הגנטי של התא. מנגנון זה מבוסס על ״חלבוני מעבר נזקים״ המאפשרים לאנזים ההכפלה, הפולימרז, להכפיל את האזור הפגום של הגן תוך הימנעות מההתעלמות המסוכנת מהפגם. למעשה, במקום השגיאה הגדולה, הם מאפשרים לפולימרז לעשות שגיאה קטנה: להכניס מול אזור הנזק שב-DNA, מידע גנטי אקראי. כך נגרם שיבוש של חומצה אמינית אחת בלבד על הרצף של החלבון המקודד, ואילו הסדר של החומצות האמיניות שבהמשך הרצף אינו משתבש. בדרך זו נוצרים בתא חלבונים השונים זה מזה רק במעט, דבר שמצד אחד מאפשר להם לפעול באורח תקין, ומצד שני ״מציע״ מרווח שונות מסוים לבחירתה' של הברירה הטבעית. מוטציות שנוצרות בדרך זו (הודות לנוכחותם של ״חלבוני מעבר נזקים״ שייצורם בתא מוגבר בתגובה למצבי עקה), עשויות לשפר את יכולת העמידה של החיידקים במצבי עקה. מנגנונים כאלה מעורבים גם בהתפתחות יכולת העמידות של החיידקים כנגד תכשירים אנטיביוטיים, כך שהבנת המנגנונים עשויה לסייע בפיתוח שיטות לבלימת התהליך הלא רצוי הזה.

התגלית עשויה לשמש, בין היתר, לבלימת יכולתם של חיידקים לפתח עמידות כנגד תכשירים אנטיביוטיים.

פורסם ב"תצפית" 3, אוקטובר 1998

יום שלישי, 27 באוקטובר 1998

האם התרכיב נגד צהבת B בטוח? - איתן ישראלי


ארגון הבריאות העולמי מעריך שכ-350 מליון בני אדם מודבקים בנגיף צהבת B, רובם ללא סימנים מיוחדים, אך באחוז קטן מהמקרים, מובילה ההדבקה לסרטן כבד, שממנו מתים כמיליון איש לשנה.

נגיפי הפטטיטיס B במיקרוסקופ אלקטרונים סורק
המקור: CDC/ Betty Partin

החל משנות השמונים החלה מערכה לחיסון נגד נגיף זה, ובתחילה חוסנו בעיקר קבוצות בסיכון מוגבר, כמו עובדי בריאות. החל מ-1991 החלו בארה״ב ובאירופה בחיסון תינוקות. מספר המחוסנים מגיע היום לכדי 200 מיליון.

במקרים מסוימים מתפתחות במחוסנים תופעות לוואי חמורות. מופיעות הפרעות במערכות החיסון והעצבים, כולל דלקת מפרקים שגרונית, דלקת עצב העין ומחלה נוונית עצבית שתופעותיה דומות לטרשת נפוצה. הטענה היא שהחיסון המהונדס, המבוסס על אנטיגן המעטפת של הנגיף הפעיל את מערכת החיסון גם נגד מרכיבי גוף עצמיים למשל חלבונים דומים במבנה לאנטיגן הנ״ל במערכת העצבים, כלומר גרם למצב של אוטואימוניות, הנובע מתופעה של חיקוי מולקולרי.

קבוצות של נפגעים מתאחדות לתביעות. למשל בצרפת מיוצגים 15,000 נפגעים בתביעה נגד השלטונות, בטענה שהמעיטו בסיכון הכלול בחיסון ובהגזמה בטובה הצומחת ממנו לאדם הממוצע.

מחקרים ומדענים טוענים שאין הוכחה לכך שהטרשת נפוצה יותר בקרב מחוסנים מאשר באוכלוסיה הכללית, ושאין כל עדות לתגובה צולבת בין אנטיגן הנגיף למרכיבי גוף. מחקרים אלה עדיין נמשכים גם במרכז לבקרת מחלות באטלנטה, בראשות רוברט צ׳ן, המומחה לבטיחות תרכיבים, וגם חברות פרמצבטיות כמו מרק, משקיעות במחקרים שישפכו אור על התופעה. המתנגדים לקשר בין החיסון לתופעות הטרשת, מסתמכים בין השאר על העובדה שבהדבקות בנגיף השלם לא נמצאו כגורם סיכון לטרשת נפוצה.

המאמר מ-Science

פורסם ב"תצפית" 3, אוקטובר 1998

יום ראשון, 25 באוקטובר 1998

תרופות DNA ״רצף הפוך״ - איתן ישראלי


לאחר כעשר שנים של חילוקי דעות בין מצדדים למתנגדים לתרופות המבוססות על ״רצף הפוך״ (antisense) של DNA, עשוי התכשיר הראשון מסוג זה לצאת לשוק. החומר הנקרא ״פומיוירסן״ (Fomivirsen) או vitravene, בנוי כתמונת ראי של DNA מנגיף ציטומגלו (cytomegalovirus- CMV). הנגיף גורם דלקת ברשתית העין, העלולה להביא לעוורון, ופוגע בעיקר בחולי איידס. באמצע חודש יולי 1998 זכה התכשיר להמלצות הועדה המיעצת למנהל המזון והתרופות (FDA) בארה״ב, ועתה הוא מחכה לאישור סופי של המנהל. על התרופה להיות מוזרקת ישירות לעין, וגורמת לתופעות לוואי מקומיות בלבד, כמו הגברת הלחץ בעין ודלקת קלה, התכשיר פותח על-ידי החברה ISIS מקליפורניה, וחוקרים סוברים שזו פריצת דרך בקידום השימוש בתרופות מסוג זה.

דגם של ההרכב האטומי של פומיוירסן
מקור: Fvasconcellos, Wikimedia commons

ידיעה חדשותית - מ-Science
(625 :1998,281 Science)

פורסם ב"תצפית" 3, אוקטובר 1998

יום שלישי, 20 באוקטובר 1998

מי מפחד ממוצרי מזון מהונדסים גנטית - איתן ישראלי


עד היום אושרו בארה״ב למעלה משלושים מיני צמחי מאכל שפותחו בטכניקת ההנדסה הגנטית, ורבים נוספים נמצאים בתהליכי ניסוי ואישור. החל מ-1996 אחוז צמחי הסויה המהונדסים הנשתלים בארה״ב הלך ועלה והגיע לכדי 27%. גידול זה נושא גן המקנה לו עמידות לקוטלי עשבים, תכונה המקלה מאוד על המגדלים, היכולים להשתמש בקוטלי עשבים בשדות הסויה ללא חשש מפגיעה ביבולים עצמם. בארה״ב אין דרישה לסמן מוצרי מזון מהונדסים ככאלה, והסימון הינו התנדבותי. לעומת זאת באירופה, וביחוד בבריטניה, יש התנגדות ציבורית להכנסת מוצרי מזון מהונדסים לשוק. בסקר שנעשה בבריטניה השנה נמצא ש-77% מהאנשים מעונינים לאסור שימוש במוצרי מזון מהונדסים, ו-61% לא ירצו לאכול ממוצרים כאלה. בארצות אירופאיות אחרות, כמו אוסטריה, לוקסמבורג ונורווגיה יש התנגדות לקבל זן מהונדס של תירס שאושר לשימוש ע״י הקהילה האירופאית, או זנים הנושאים עמידות לאנטיביוטיקה. למרות שאין דרישה חוקית באנגליה לסמן מוצרים מהונדסים ככאלה, נהגו רשתות השיווק לסמן זאת בהתנדבות, למשל תרכיז עגבניות, שהונדסו להבשלה מאוחרת.

החשש של הציבור הינו מפני הבלתי ידוע, וניזון מחוסר האמון בתעשית המזון וההנחיות הרשמיות של הרשויות, שלא הוכיחו אחריות מירבית באירועים של זיהומי מזונות בסלמונלה, E. coli, וכמובן ספגת המוח של הבקר.

הפגנה בוורשה שבפולין נגד הנדסה גנטית - 2012
צילום: Mariusz Rutkowski, Wikimedia commons 

הציבור חש שצריכת מזון מהונדס מעמידה בפניהם סיכון בלתי ידוע, בעוד שמכל היתרונות שבזנים מהונדסים נהנים המגדלים וחברות הטכנולוגיות (שרובן בבעלות ארה״ב). ההתנגדות החריפה לענין זה לבשה צורה של מחאה ציבורית ולוותה בפעולות אלימות של הרס תערוכות בנושא זה והשמדת שדות גידולים מהונדסים. מאידך, נוטה הציבור האירופאי לקבל בברכה מוצרים רפואיים ואחרים שפותחו בשיטות של הנדסה גנטית. למשל האינסולין המהונדס והאנזים כמוזין המשמש בתעשיות הגבינה. דווקא מוצר אחרון זה התקבל בברכה בקהילת הצמחונים, כאשר בעבר הופק האנזים מקיבות של עגלים. הציבור נוטה לקבל מוצרים מהונדסים כשהוא חש ברווח או בטובה הצומחים מהם למשתמש ישירות, כגון טיפול רפואי טוב יותר או אבחון משופר. הציבור רוצה להיות שותף בתהליך קבלת ההחלטות בנושאים אלה ולא לקבל את קביעות הרשויות והממסד המדעי בצורה עיוורת. יש לשתף את הציבור בשלבי המחקר והפתוח של מוצרים מהונדסים שיהיו בשימושו, ולא רק להבטיח שהמוצר הסופי יהיה בטוח בשימוש. עתה מוצעת חקיקה בקהילה האירופאית להורות ליצרנים ולספקים לסמן מוצרי מזון שיכילו ״DNA זר״ או חלבונים שנוצרו בטכניקת ההנדסה הגנטית.

המאמר - מ-Science

פורסם ב"תצפית" 3, אוקטובר 1998

יום שני, 12 באוקטובר 1998

הדבקה חולפת באיידס - אין חיה כזאת... - איתן ישראלי


כשאדם נדבק בגורם האיידס (HIV), ההדבקה נמשכת לאורך כל חייו עד המוות הבלתי נמנע. עם זאת קצב התקדמות המחלה שונה באנשים שונים. מספר חוקרים הציעו, שתתכן גם הדבקה חולפת; מסקנה זו התבססה על קריטריונים וירולוגים ואימונולוגיים, אך שום מקרה לא אושש על-ידי אנליזה גנטית. הדבקה חולפת הוגדרה כבידוד הנגיף בתרבית לפחות פעם אחת, או לחילופין מבחן PCR ל- HIV - ולאחר מזאת אי יכולת למצוא נגיף או להראות היפוך סרולוגי.

דגם של הנגיף HIV
המקור: Los Alamos National Laboratory 

במאמר שהתפרסם בעיתון Science, ולו שותפים כ-25 חוקרים ממרכזים רפואיים ומחקריים שונים בארה״ב, נבדקו גנטית 43 מקרים שהוגדרו כהדבקה חולפת. 42 היו תינוקות שנולדו לאמהות נושאות HIV (ואם אחת) מתוך 1562 תינוקות שנחשפו ל־ HIV בלידה ועברו היפוך סרולוגי.

התוצאות הראו שבעשרים מקרים לא ניתן היה למצוא רצפים של חלבון המעטפת הנגיף (env); בששה מקרים אנליזה גנטית של תאי הנגיף הוכיחה שהדגימות יוחסו בטעות לתינוקות אלה; ובשבעה עשר מקרים האנליזה הפילוגנטית לא הצליחה להוכיח את הקשר המצופה בין הנגיף שהדביק את התינוק לזה של האם. החוקרים טוענים שרק אנליזה גנטית מסוגלת לקבוע במקרים הקרויים ״הדבקה חולפת״, ושתוצאותיהם אינן מאשרות אף מקרה כזה מתוך כל ה-43 שנבדקו. הם מציעים שכל המקרים שהוגדרו כ״הדבקה חולפת״ ב-HIV היו כתוצאה מטעות ברישום דגימות או בזיהומן במעבדה.

המאמר ב-Science

פורסם ב"תצפית" 3, אוקטובר 1998

יום שבת, 26 בספטמבר 1998

צמחים בטוחים - אמיר עדן

 

במשאל עם שנערך בראשית יוני, נדרשו אזרחי שוויץ להחליט האם לאסור את השימוש בהנדסה גנטית למטרות מחקר ולהגביל את הפצתם של מוצרים מהונדסים גנטית בארצם.

הטיעון המרכזי של התומכים בהצעות אלה הוא החשש שחשיפת הסביבה למינים חדשים, מהונדסים גנטית, תגרום להפרת שיווי המשקל הקיים בטבע, באופן שאינו ניתן לצפיה מראש. כנגדם טענו המתנגדים לחוק, שרוב פעולות האדם המודרני כרוכות בהפרה מתמדת של האיזון בטבע, ולמעשה ההנדסה הגנטית אינה שונה משימוש בחומרי הדברה, כריתת יערות, סלילת כבישים וכד׳. המצדדים בחוק סבורים שלא מדובר רק בהפרה של שיווי המשקל, אלא ביצירת בעלי־חיים וצמחים בעלי תכונות חדשות. אחת הגישות המקובלות בביוטכנולוגיה היא יצירת בעלי־חיים וצמחים טרנסגנים, באמצעות החדרת גנים שמקורם ביצור אחד, לחומר הגנטי של יצור אחר. באופן זה ניתן להקנות תכונות יחודיות וחדשות ליצור המהונדס.


Ciencias Españolas KoS, Wikimedia Commons


בחקלאות המודרנית נעשה כבר כיום שימוש נרחב בצמחים טרנסגנים, למשל צמחים אליהם הוחדר גן המקנה עמידות לקוטל עשבים. כך ניתן לרסס את השדה בקוטל עשבים ולהשמיד בקלות את העשבים השוטים בלי לפגוע בגידול המבוקש. ממחקרים העוקבים אחר גידולים מהונדסים בגזר, תירס, תות־שדה, חמניה ועוד, מתברר שבחלק מהמקרים מופץ הטרנסגן אל צמחי־בר קרובי־משפחה של הגידול החקלאי.

מעבר זה של מידע גנטי מתאפשר כאשר גרגר אבקה מהצמח המהונדס מאביק צמח־בר קרוב־משפחה. הזרעים המתפתחים מהכלאה כזו רוכשים את הטרנסגן ובמקרה של עמידות לקוטלי עשבים מתקבלים צמחי־בר בעלי עמידות.

במחקר שהתפרסם לאחרונה בירחון Nature Biotechnology מציעים דניאל (Daniellמאוניברסיטת אובורן באלבמה ושותפיו תכסיס בעזרתו נוצרים בצמח הטרנסגני גרגרי האבקה שאינם מסוגלים להעביר את הטרנסגן גם כאשר הם מפרים צמח־בר ממשפחתם.

דניאל ועמיתיו התבססו על מספר עובדות ידועות זה זמן רב: ה אחת היא שבנוסף לחומר הגנטי המצוי בגרעין התא קיימים בתא אברונים המכילים גם הם מידע גנטי (דוגמת המיטוכונדריון - האחראי על יצור האנרגיה בתא, או הכלורופלסט בצמחים - האחראי על הפוטוסינטזה). מדובר במידע הנחוץ לפעולת אברונים אלה. עובדה שניה היא שבעת ההפריה מעביר התא הזכרי (המצוי בגרגר האבקה) לתא הנקבי רק את גרעין התא ויתר האברונים לא מועברים.

החוקרים החליטו לנסות להחדיר את הטרנסגן לחומר הגנטי של הכלורופלסט ולא לגרעין התא כמקובל עד כה. הם החדירו לכלורופלסט גן המקנה עמידות לקוטל עשבים שמקורו בחידקים. הצמחים שהתקבלו אומנם ביטאו את הטרנסגן ופיתחו עמידות, אך כאשר השתמשו בגרגרי אבקה  צמחים אלה להאבקת צמח אחר, נותר הטרנסגן מאחור והצמחים המופרים נותרו רגישים.

כיוון שהטרנסגן מתבטא בכלורופלסט, ניתן, לפי־שעה, להשתמש ב שיטה זו רק במקרים בהם תוצר הגן פעיל בכלורופלסט ואינו נחוץ באתר אחר בתא. יחד עם זאת, השיטה מצליחה להקטין באופן משמעותי (אם־כי לא באופן מוחלט) את בריחת הטרנסגנים לסביבה. אולי זו הסיבה ששני שלישים מאזרחי שוויץ הצביעו נגד החוק וחברות התרופות השווצריות יוכלו להמשיך לעסוק בהנדסה גנטית.


פורסם ב"גליליאו" גיליון 30, ספטמבר  1998.


יום חמישי, 10 בספטמבר 1998

קבלו את קומולינה - אמיר עדן

 

עכשיו זה סופי. ניתן ליצור עותקים זהים גנטית של בעלי־חיים בוגרים. ראשונה היתה דולי, הכבשה הידועה ביותר בהיסטוריה, שעוררה התעניינות רבה בשל ההשלכות המדעיות והאתיות של נסיונות השכפול (ראו: ״שיבוט: על כבשים ואנשים״, גליליאו 22). עם שוך הסערה הראשונית החלו להישמע גם קולות המבקרים את אמינותו המדעית של הניסוי. היו שסברו כי יוצריה של דולי לא הוכיחו בצורה מוחלטת שאכן מדובר בשיכפול, ושהמקור לשיכפול היה תאבוגר. כמו־כן, תקפותו של ניסוי מרדעי מותנית בכך שניתן לחזור עליו. עד שישובטו יצורים נוספים מתא בוגר, טענו המבקרים, יש להתייחס לדולי כמקרה מעניין ולא כעובדה מדעית מוצקה. בימים אלה, בחלוף כשנה וחצי, מקבלת דולי באופן סופי מקום של כבוד בהיסטוריה של הביולוגיה.


שתי העכברות השחורות בתחתית התמונה נולדו לאם־פונדקאית לבנה (במרכז) 
שתי העכברות הן העתק גנטי מדויק של העכברות בראש התמונה.
PROBIO AMERICA INC


חוקרים מאוניברסיטת הוואי הודיעו לאחרונה כי הצליחו לשכפל כמעט חמישים עכברות בשיטה דומה לזו בה נוצרה דולי. חוקרים מיפן מדווחים בימים אלה כי עלה בידם לשכפל פרה. בנוסף מתפרסמות תוצאות ההשוואה הגנטית בין דולי ל אימה הביולוגית, הקובעות מעל לכל ספק כי דולי היא אכן שכפול של אימה. הראשונה מבין העכברות נולדה כבר ב־3.10.1997 וזכתה לשם קומולינה, משום שהגרעין ששימש ליצירתה נלקח מ תא קומולוס (תאים שעוטפים את תא הביצה אך אינם תאי־מין). קומולינה התבגרה והעמידה דור צאצאים שגם הם פוריים ונראה שהשכפול לא פגע בבריאותה.

תא ביצית מופרית הוא תא המוצא ליצור שלם. במהלך ההתפתחות העוברית מתמיינים התאים לרקמות שונות הנבדלוח בדגם ביטוי הגנים בכל רקמה. עד הופעתה של דולי, הסברה המקובלת הייתה שתהליכי התמיינות תאים הם סופיים ולא ניתן לגרום לתא שמקורו ברקמה בוגרת לשכוח את זהותו ולהפוך לתא ״צעיר״ בעל פוטנציאל ליצירת  בעל־חיים שלם ובוגר. הנסיונות האחרונים מראים שגרעין מתא בוגר יכול לעבור תיכנות מחדש. הנחת היסוד של מחקרים אלה היתה שהחדרת גרעין תא ממקור בוגר לתוך תא ביצית גורמת לו לעבור שינויים בארגון החומר הגנטי ובאריזתו. שינויים אלה מאפשרים לגרעין לשוב ולייצר חלבונים הנחוצים להתפתחות תקינה. משערים שהשינויים נגרמים על־ידי גורמים המצויים בציטופלסמה (הנוזל התוך תאי) של הביצית.

בכבשה חולף זמן רב בין החדרת הגרעין לבין תחילת ביטוי גנים מגרעין זה. רוב המומחים בתחום סברו שבזמן זה מתרחש התיכנות מחדש והתא ״שוכח״ א ת מוצאו, וכיון שבעכברים פרק הזמן הזה קצר מאד, רווחה הדיעה שלא ניתן יהיה לשכפל עכברים.

העובדה שהשכפול הצליח דוקא בעכברים מלמדת שאיננו מבינים את תהליך התכנות בצורה מספקת. מעניין לציין שלמרות שהחוקרים ניסו להשתמש בגרעינים שנלקחו מרקמות שונות, הצליח השכפול רק כאשר השתמשו בתאים מרקמות מסויימות, כולן ממקור נקבי, כלומר, לפי־שעה לא ניתן לשכפל זכרים.

נראה, כי למרות הפערים הקיימים בהבנת התהליך, מצליחים המדענים למצוא את התנאים המתאימים לשכפול. השיטות להפריה מלאכותית באדם מתקדמות ומקובלות ביותר וכעת סבורים החוקרי ם שהדרך לשכפול בני־אדם קצרה מששיערו בתחילה. בחלק מהמדינות אסורים נסיונות שכפול בבני־אדם על־פי חוק. בארצות־הברית קיים חוק האוסר מימון ממשלתי לניסיונות שכפול בבני־אדם אך החוק אינו מונע מגופים פרטיים לעסוק בכך. גם בארץ מתגבשת חקיקה שתאסור את השכפול הגנטי בבני־אדם. בקהילה המדעית נשמעים קולות הקוראים לא להמתין לחקיקה, ולגבש אמנה משותפת למדענים ולחברה שתגדיר מדיניות כללית בסוגיה זו.


פורסם ב"גליליאו" גיליון 30, ספטמבר  1998.


יום שני, 7 בספטמבר 1998

וגם נגיפי שפעת מועלים מן הקבר - צבי עצמון

 

באוגוסט השנה עמד צוות של מיקרוביולוגים, וירולוגים וגיאולוגים לחפור בבית הקברות שבאי הצפוני שפיצברגן, אי הנמצא כיום ברשות נורבגיה, ולהוציא 6 גופות. מדובר בגופותיהם של כורי־פחם שמתו במגפת השפעת הנוראה (״השפעת הספרדית״) שהשתוללה בעולם ב־1918, מגפה שקטלה מיליונים רבים של בני אדם, יותר מן המתים במלחמת העולם הראשונה. גופות ששת הכורים שהו 80 שנה באדמה שהטמפרטורה שלה נעה בין מינוס מעלה למינוס 10 מעלות; אמנם, במעבדה משמרים נגיפים בטמפרטורה נמוכה בהרבה, אך המדענים מקווים ללמוד על מבנה נגיפי השפעת הקסלניים, גם אם לא נותרו שלמים. מטרתו של מחקר זה היא במפורש רווחתה של ה אנושות — ניסיון ללמוד על הסיבה לאלימותם הנוראה של אותם נגיפי שפעת, ולהפיק מכך לקחים רפואיים.

נגיפי שפעת החזירים במיקרוסקופ אלקטרונים -

הוצאת הגופות אמורה היתה להתבצע רק לאחר שהתקבלו אישורים מקרוביהם של הנספים ומתוך הקפדה על כבוד המת, בהקפדה יתירה על בריאות המדענים - הם צוידו בחליפות חלל בעלות מנגנוני נשימה מאובטחים מיוחדים וחוסנו מפני שפעת, וכל זאת בתוך אוהל מיוחד למיזעור סכנת זיהום הסביבה בנגיפים אלימים, אם אמנם נותרו נגיפים פעילים כאלה לאחר 80 שנות קבורה.


פורסם ב"גליליאו" 30, ספטמבר-אוקטובר 1998


יום שלישי, 1 בספטמבר 1998

הנגיף שחזר מן הכפור - וונדי אורנט

 

את נגיף האבעבועות השחורות, שעמד פעם בפני הכחדה סופית, גידלו - כך נראה הסובייטים בקנה מידה תעשייתי במסגרת תוכנית סודית ללוחמה ביולוגית. מדוע, אם כן, קיימת עדיין כוונה להשמידו?

הקלטת שברשותי היא העתק רביעי, וקשה מאד לפענח את הנראה בה,״ אומר פיטר ג׳ארלינג. ״במשך מחצית השעה הם נוסעים במרחבי הטונדרה. זה כמו בסרט ד״ר ז׳יוואגו. אנו מבינים את הנקודה - הם נוסעים רחוק. לבסוף הם מגיעים לכפר קטן בפאתי ישימון קרח העד. הם חופרים באדמה הקפואה אל תוך קברים עמוקים, לעומק של 3-4 מטרים. הם חושפים את מקום מנוחתן של הגופות. ניתן לראות גופות קפואות, בלבוש מלא. והן מכוסות באבעבועות, בהן מתמקדת המצלמה. המדענים כורעים על ברכיהם ומורידים את האבעבועות בגירוד, על מנת לקחתן עמם חזרה למעבדותיהם."

ג׳ארלינג הוא וירולוג (חוקר נגיפים) מכובד והחוקר הראשי במכון  הרפואי לחקר מחלות מדבקות של הצבא האמריקאי (USARMIID) השוכן במדינת מרילנד. הוא גם נמצא בקשר הדוק עם עמיתיו הרוסים, וביקר ברוסיה מספר פעמים לאחרונה. ובכל זאת, הקלטת הנדונה היא, במידת מה, בבחינת תעלומה עבורו. הוא קיבל אותה בקיץ 97 מלב סנדקצ׳ייב, המנהל הכללי של וקטור, מכון מחקר עצום לא רחוק מנובוסיבירסק. סנדקצ׳ייב, אשר היה בעיצומו של ביקור במכון המחקר האמריקאי, הסביר שהגופות הנראות בסרט הן של אנשים שמתו מאבעבועות שתורות לפני מאה שנה, ונקברו בסיביר. כעת, אמר, מעונינים הרוסים לארגן משלחת נוספת, גדולה אף יותר, אל ישימון קרח העד כדי להשיג דגימות עור. האם יוכלו האמריקאים לסייע במימון המשלחת?

מדוע חומדים מדענים רוסים חבורותיהם של חולי אבעבועות שחורות שמתו מזמן? מדוע להשקיע כסף ומאמצים רבים כל כך בחפירת שרידים של מחלה אשר, ככל הידוע, נכחדה? התשובה, חשד ג׳ארלינג, הייתה רק פרק עלילה מוזר נוסף בהיסטוריה של האבעבועות השחורות.


ציור מהמאה ה-16 - קורבנות אצטקיים של האבעבועות השחורות
Wikimedia commons

נגיפים וטילים

היסטוריה זו, בקווים כלליים, ידועה למדי כיום. בשנת 1980 מינה ארגון הבריאות העולמי  (WHO - World Health Organization) את ארצות הברית וברית המועצות כשומרות של מה שנחשבו אז כשני המאגרים האחרונים של נגיף האבעבועות השחורות. אבל לדבריו של מומחה רוסי־לשעבר ללוחמה ביולוגית, קן אליבק, אשר ערק למערב ב־1992 ושתיאוריו הופיעו לאחרונה בניו־יורק טיימס, בכתב העת ניו־יורקר ובתוכנית טלוויזיה חשובה, ברית המועצות לא שמרה על המאגר שברשותה בנאמנות יתרה או במשנה זהירות. במקום לבודד את הנגיף תחת אבטחה כבדה, ייצרו אותו הסובייטים, ובטונות! כחלק מתוכנית הלוחמה הביולוגית שלהם. הם ייצרו אותו כתרסיס קטלני, בחנו את יעילותו ואמינותו והתכוננו לארוז אותו בראשי הקרב של טילים בליסטיים ביךיבשתיים יחד עם חיידקי דבר וגחלת.

למעשה, כפי שאמר לי אליבק, העבודה על הפיכת האבעבועות השחורות לנשק לא הייתה בגדר חידוש באותה עת. ראשיתה הרבה לפני שהסובייטים החלו להפר את הבטחותיהם לארגון הבריאות העולמי. חוקרים במעבדה סודית של משרד ההגנה, הממוקם צפונית־מזרחית למוסקווה, החלו לעבוד עם נגיף האבעבועות השחורות כבר בשנות ה־60. העבודה, אומר אליבק, נמשכה לפחות עד שנות ה־ 80, למרות שהסובייטים חתמו בשנת 1972 על האמנה למניעת הפצת נשק ביולוגי, אשר הפכה את העבודה על נשק ביולוגי לבלתיחוקית.

בעבר התפשט הנגיף באמצעות הידבקות; כיום, כך נראה, הוא מתפשט באמצעות הברחות ומהלכים פוליטיים אפלוליים. מומחים רבים מאמינים - אף שאין ביכולתם להוכיח דבר - כי סין, הודו, אירן, עירק, ישראל, לוב, צפון־קוריאה וסוריה השיגו כולן את נגיף האבעבועות השחורות מביולוגים סובייטיים (והשוו: "חיידקי מלחמה״, גליליאו 26). מה יהיה מקום התפרצותה הבא של המחלה - זאת אפשר רק לנחש.

ובכל זאת, הוצאה פומבית להורג מתוכננת ל־30 ביוני 1999: המאגרים האחרונים (הרשמיים) של הנגיף, המוחזקים בארצות הברית וברוסיה, יושמדו - ונראה שארגון הבריאות העולמי אכן מתכוון להוציא לפועל השמדה זו. מדוע? - כעת, לאחר שהאשליה של הכחדת הנגיף התנפצה, כאשר יש החושבים שטונות רבות של הנגיף הקטלני קיימות ברוסיה ובחצי־תריסר מדינות נוספות, וכאשר טיפולים יעילים כנגד המחלה נמצאים סוף־סוף בפיתוח - מדוע להוטים לבצע את ההשמדה? הסיבות הן בחלקן אתיות ובחלקן מדעיות, אך הן נשענות, בסופו של דבר, על התקווה הקלושה שהשמדת המאגרים הרשמיים של האבעבועות השחורות תביא להפעלת לחץ על מדינות כגון רוסיה להסגיר את המצבורים של רוצח עתיק זה שהן מחזיקות. זוהי תוכנית נעלה, מסכים ג׳ארלינג, אך עשויה להיות לה השפעה הפוכה מזו שהתכוונו לה: על ידי השמדת הנגיף, הוא אומר, עשוי ארגון הבריאות העולמי לדחוק את המחקר הנעשה בו למחתרת עמוקה יותר, ולהכריח את הרוסים לפנות אל טקטיקות כגון משלחות מחקר לקרח־העד - ולו כדי להסוות עבודה שאין להם שום כוונה לנטוש.

מגיפה ז״ל

נגיף האבעבועות השחורות, או ואריולה, משתייך לסוג־הביולוגי אורתופוקסוירוס (Orthopoxvirus), הכולל גם את אבעבועות הפרות, אבעבועות הגמלים, אבעבועות הקופים ואת הוואקסיניה (Vaccinia - נגיף של בעלי חיים שהוא מספיק דומה לנגיף האבעבועות השחורות כך שניתן להשתמש בו לחיסון מפני אבעבועות שחורות. ממנו נגזר המונח הלועזי למתן חיסון: vaccination).  

נגיפים הם פיסות ארוזות של חומצות גרעין (במקרה של נגיף האבעבועות השחורות וקרוביו זוהי ה-DNA), שאינם יכולים לשכפל את עצמם בכוחות עצמם. במקום זאת, הם מתוכנתים לחדור לתא ולהשתלט על משאביו ומנגנוניו כך שייצר נגיפים נוספים. הנגיפים ממשפחת האורתופוקסוירוס מיוחדים בגודלם: ניתן לראות, בקושי רב, נגיף יחיד של אבעבועות שחורות באמצעות מיקרוסקופ אור מעולה, דבר ההופך אותו לאחד מן הנגיפים הגדולים ביותר הידועים למדע (כרגיל, לא ניתן לראות נגיפים בעזרת מיקרוסקופ אור, ולו משוכלל ביותר, וכדי לראותם יש צורך במיקרוסקופ אלקטרונים). אך נגיפים אלה ייחודיים עוד יותר בתוקפנותם. במהלך מערכת היחסים הארוכה שלו עם המין האנושי, ״למד״ נגיף האבעבועות השחורות לחבל במערכת החיסון בדרכים ייחודיות והרסניות. אלה מאתנו שהניסיון האישי שלהם עם הנגיף מסתכם בדקירה בזרוע שקיבלו בעת שחוסנו נגדו, יתקשו ודאי לדמיין את הזוועה שבמחלה - האבעבועות מלאות המוגלה בעור המודלק, הדימום הפנימי, הקיא המעורב בדם. על פי אחת ההערכות, עד סוף המאה השמונה־עשרה - עת החלו לפתח חיסונים בטוחים ויעילים כנגד המחלה - סבלה מן הנגיף כמעט עשירית מן המין האנושי כולו באופן זה או אחר, סבל שבא לידי ביטוי במומים, בעיוותי צורה ואף במוות.

נגיף האבעבועות השחורות מתחיל את עבודתו בשקט. הוא חודר לגוף דרך האף והפה, מתרבה בריריות הגוף ובקשריות הלימפה, ואז פולש אל הדם ואל האיברים הפנימיים. לאחר עשרה עד שנים־עשר ימים הוא גורם לחום גבוה ולכאבי ראש קשים, כאבי בטן והקאות. יומיים עד ארבעה ימים לאחר מכן מתחילה להופיע פריחה, ובהדרגה נוצרות אבעבועות מוגלתיות המתרכזות בעיקר על פני הזרועות, הרגליים והפנים - לעיתים בצפיפות כה רבה שבקושי ניתן לזהות את הקורבן. הידבקות באבעבועות שחורות איננה בהכרח גזר דין מוות: אפילו הזן הקטלני ביותר, ואריולה מייג׳ור, ממית רק כשלושים אחוז מקורבנותיו. אך ביכולת ההדבקה ובגרימת סבל אך מעטים מתחרים בו.

למרבה המזל, לנגיף האבעבועות השחורות יש גם לא מעט נקודות תורפה. מאחר שבני אדם הם הפונדקאים הטבעיים היחידים שלו, הוא עשוי למצות את עצמו באוכלוסייה נתונה. שלא כמו מחלת הדבר, למשל, אין הוא יכול ״לתפוס טרמפ״ על חולדות בתקופות שבין מגיפות. יתר על כן, האבעבועות השחורות הן מידבקות לאחר הופעת הפריחה האופיינית להן על העור(ויום אחד לפני כן), כך שניתן לאתר ולבודד חלק ניכר מן המדביקים.

בסוף שנות ה־ 60 היוו נקודות תורפה אלו השראה לתוכנית ששאפתנותה עוצרת נשימה: בדירבונו - הנדמה כיום אירוני משהו - של סגן שר הבריאות הסובייטי ויקטור ז׳דאנוב, החליט ארגון הבריאות העולמי למחות את נגיף האבעבועות השחורות מעל פני האדמה אחת ולתמיד. צוותים של מחסנים, בהנהגתו של הרופא האמריקאי מטיל־המורא דונלד הנדרסון, נשלחו לאתר את הנגיף בכל קצוות העולם, במדבריות, בג׳ונגלים ואף בשדות־הקרב. המשימה הציבה בפני הצוותים קשיים שכמעט לא יאומנו: קבוצה אחת של מחסנים, שנלקחה בשבי בידי כנופיית שודדים בסומאליה, הצליחה לזכות בתמיכתם של שוביה ואף לחסנם בטרם שוחררו אנשיה. למעשה, הייתה הצלחת המבצע גדולה משהעזו יוזמיו לקוות: כאשר החל המבצע, מתו ברחבי העולם כשני מיליון איש בשנה מאבעבועות שחורות: עשר שנים לאחר מכן, טבח סומאלי בשם עלי מאו מעלין היה, ככל הידוע, האחרון שנדבק באבעבועות שחורות באופן טבעי. הוא טופל והחלים במהירות.

בשנת 1980 הכריז ארגון הבריאות העולמי שהאבעבועות השחורות מוגרו, והאנושות חופשית מהן. עם זאת, הנגיף לא נמחה מעל פני האדמה: מאגרים שלו הוחזקו במעבדות שונות. החשש שהנגיף עלול לשוב ולהתפרץ הוביל חוקרים ברחבי העולם להסכים להשמדת מאגרי האבעבועות השחורות שלהם או למסירתם לארגון הבריאות העולמי. (דרום־אפריקה הייתה המדינה האחרונה שנענתה לכך, ב־1983).

ואז, בניסיון ליצור איזון ברוח המלחמה הקרה, חילק ארגון הבריאות העולמי את המאגר־לצורכי־מחקר שנותר בידיו בין ברית המועצות לארצות הברית. בברית המועצות אוחסן הנגיף במכון לנגיפים במוסקווה! המצבור האמריקאי אוחסן במרכזים לבקרת מחלות (CDC) באטלנטה. באותה תקופה חשבו הנדרסון ואחרים שהאבעבועות השחורות מקבלות רק דחייה קצרה בהוצאח גזר הדין אל הפועל. לאחר הפסקה של כמה שנים לצורך בדיקות שונות, כך חשבו, יוכנס הנגיף לכבשן ויישרף, ובכך ייפטר העולם מהאבעבועות השחורות לנצח. הסובייטים, למרבה הצער, חשבו אחרת.

למד מן האויב

נגיף האבעבועות השחורות, כך נאמר לעתים קרובות, עתיד היה להיות המין־הביולוגי הראשון שיוכחד בכוונה תחילה. מנקודת המבט של בריאות הציבור היה בכך היגיון רב, לפחות בשנים שמייד לאחר שנסתיים המאמץ לביעור המחלה. מי אינו חפץ בשיחרור העולם מנגע נורא? אך כבר בעת איסופו ובידודו של הנגיף החלו כמה חוקרים לפקפק בנחיצות ההשמדה. כל עוד נשמר נגיף האבעבועות השחורות תחת אבטחה כבדה, טענו, היו הסיכויים להתפרצות קלושים. והנגיף החל להיראות כמשאב גנטי רב ערך יותר ויותר. למרות ממדיו, הצליח נגיף האבעבועות השחורות לפתח כמה תכסיסים שטניים על מנת לחמוק ממערכת החיסון האנושית. הבנה של האופן בו הוא עושה זאת יכולה להאיר באור חדש את יסודות פעולתה של מערכת החיסון עצמה.

מחקרים שנערכו על ידי סנדקצ׳ייב בנובוסיבירסק תומכים בהשערה שנגיף האבעבועות השחורות פוגע בענף התאי של מערכת החיסון. אחת מן השיטות שאפשר שהוא משתמש בהן היא ייצור של חלבון,  הדומה לחלבון של מערכת תואם הרקמות העיקרית (MHC בתאי אדם. חלבוני MHC מוצגים על גבי פני השטח של תא, כסמנים המודיעים למערכת החיסון שהתא הוא ידיד, לא אויב. על ידי חיקוי חלבוני MHC, עשוי נגיף האבעבועות השחורות לחמוק מתאי T, קוטלי התאים של מערכת החיסון. נגיף האבעבועות השחורות עשוי גם להתערב בפעולתם של ציטוקינים - חלבונים הפועלים בבקרת התגובה החיסונית.

״צירוף זה של מנגנונים הוא ייחודי לנגיף האבעבועות,״ אומר אלן זליקוף מן המעבדות הלאומיות האמריקאיות בניו־מקסיקו. הבנת אופן פעולתם של המנגנונים, הוא מציין, עשויה לאפשר לרופאים לשתק את מערכת החיסון באופן ברירני, במקום להשבית אותה לחלוטין - כפי שהם עושים בעת השתלת איברים, למשל, בהשאירם למעשה את החולה־המטופל חסר הגנה בפני זיהומים.

ג׳ושואה לדרברג, חוקר הביולוגיה המולקולרית הנודע מאוניברסיטת רוקפלר בניו יורק, טוען שחקר האבעבועות השחורות עשוי גם ללמד את האימונולוגים כיצד להילחם בגורמי זיהום אחרים העושים שימוש בשיטות דומות. לדרברג שוקל שימושים פוטנציאליים מעין אלה בנגיף האבעבועות כנגד התועלת המפוקפקת שבהשמדתו. ״אני מתנגד להשמדת הנגיף מזה זמן רב,״ הוא אומר. ״הדבר ייאכף באופן מלא בארצות הברית, ובאופן לא־ודאי בכל מקום אחר. מדובר ברוב מהומה על לא מאומה.״

אך מומחים אחרים העובדים בתחום, כגון הנדרסון ובריאן מייהי, ראש המחלקה למחלות נגיפים ב-CDC, אינם משנים את עמדותיהם, נוכח הטיעונים בעד שימור. הנדרסון אינו מסתיר את הבוז בקולו כשהוא נשאל בדבר התועלת הרפואית האפשרית של חקר האבעבועות השחורות: "מעולם לא נתקלתי בכזו אחיזת עיניים ובכזה מסך עשן". מלבד סנדקצ׳ייב, הוא אומר, איש בארצות הברית מחוץ ל-CDC לא עבד עם הנגיף החי מזה עשרים שנים לפחות. על פי מייהי, ״ בסופו של דבר כל העניין הוא שאלה של בריאות הציבור מול מדע בסיסי״. שום רווחים רפואיים עתידיים, הוא טוען, אינם שווים את הסיכונים לחיי אדם שטומנים בחובם המצבורים הקיימים של הנגיף.

אמנה בלי אמון

מאז פיתוחו של החיסון עוצב סיפורו של נגיף האבעבועות השחורות על ידי פחד ופיתוי: הפחד המובן ממחלה, בצד הפיתוי להשתמש בנגיף כנגד אויב בלתי מחוסן. הדבר כבר נעשה בעבר: בעת מלחמת האינדיאנים והצרפתים, למשל, נתנו הבריטים בכוונה־תחילה שמיכות נגועות באבעבועות שחורות לשבטי האינדיאנים.

כיום טקטיקות כאלה נחשבות מחוץ לתחום, כמובן, לפחות באופן רשמי. בשנת 1972 נחתמה האמנה נגד הפצת נשק ביולוגי על ידי 140 מדינות, שביניהן היו הן ברית המועצות והן ארצות הברית. למרות כל ההצהרות, לא היה אף אחד מהצדדים מוכן להאמין שהשני התכוון באמת לנטוש את הנשק הביולוגי. כפי שאומר זליקוף, הרוסים אמרו תמיד שאינם סומכים על האמריקאים - למרות שהצהרות מעין אלה, בין אם נכונות או לאו, שירתו את האינטרסים של הרוסים.

מומחים אמריקאיים, מצדם, אומר לדרברג, החזיקו מאז ומתמיד בחשדות שהסובייטים אינם מקיימים את חלקם בעיסקה. החשדות נעשו מוצקים כאשר הביוכימאי הסובייטי ולאדימיר פסצ׳ניק ערק לאנגליה ב־1989. פסצ׳ניק טען שכמנהל המכון לתכשירים ביולוגיים טהורים בלנינגראד עבד על הכנתם של חיידקי מגיפות לשימוש בכלי נשק ביולוגיים. המעבדה שלו, אמר, הייתה רק מרכיב אחד ברשת עצומה וסודית של מתקני מחקר ללוחמה ביולוגית, בשם ״ביופרפראט״. בשיאה, כללה ביופרפראט עשרות מתקנים ברחבי ברית המועצות, והעסיקה יותר מ־30,000 עובדים.

סיפוריו של פסצ׳ניק עוררו המולה בינלאומית, והביאו לכך שפקחי נשק ביולוגי אמריקאים ובריטיים ביקרו בברית המועצות בשנת 1991 בנובוסיבירסק הוצגו בפני הפקחים טילים מפורקים, אך לא הוצג מטענם. "אינני חושב שמישהו יודע מה קרה למטען," אומר ג׳ארלינג. מכל מקום, הפקחים נמצאו למדים שנגיף האבעבועות השחורות חי וקיים בנובוסיבירסק. "נאמר לנו שהם עובדים עם הגנום של נגיף האבעבועות השחורות,״ אומר פרנק מלינוסקי, וירולוג רפואי שעבד בעבר ב-USAMRIID והיה חבר בצוות הפיקוח. ״זו הייתה תגלית, שכן הנגיף לא היה אמור להימצא מחוץ למוסקווה באותה עת". (סנדקצ׳ייב היה בין החוקרים הרוסים שהודו בעובדה הזו בפני הפקחים. ובכל זאת, במכתב - שהצלחתי להשיג עותק שלו - שכתב לא מזמן לחוקר אמריקאי חשוב, הוא כותב: ״הצלחנו לארגן את העברתו של אוסף נגיף הוואריולה הלאומי מן המכון לתכשירים נגיפיים במוסקווה אל המרכז שלנו ב־ 1994 , באמצעות החלטה מיוחדת של הממשלה הרוסית.")

נדרש עריק נוסף, בעל דרגה גבוהה אפילו משל פסצ׳ניק, כדי לגלות את היקפה האמיתי של העבודה הסובייטית עם נגיף האבעבועות השחורות.

קן אליבק היה בעבר סמנכ״ל ראשון של תוכנית הנשק הביולוגי הסובייטית. בשנת 1992 , כאשר ברח לארצות הברית, אמר לסוכני ביון שהאבעבועות השחורות היו הנשק האסטרטגי מספר אחד במחסן הנשק הסובייטי. המתקן של משרד ההגנה בסרגייב פוסאד, אמר לי לא מזמן, "היה הראשון שפיתחו בו נשק ביולוגי המבוסס על אבעבועות שחורות, ואגרו אותו בכמויות.״ אפשר רק לנחש האם מוחזק עדיין הנגיף במתקן זה. כפי שאומר אליבק: ״הם לעולם לא ימסרו מידע זה.״ אך על פי מאמר בגיליון יולי־אוגוסט 1997 של כתב העת הרוסי ״דיונים בווירולוגיה״, הדביקו לאחרונה חוקרים בסרגייב פוסאד בבונים וקופים אחרים באורתופוקסוירוס באמצעות תרסיסים. לכאורה, עסקו בבחינת יעילותו ואמינותו של חומר נוגד־נגיפים, אולם העובדה שהמחקר נערך במתקן של משרד ההגנה מעוררת חשדות. "קשה להעריך כוונות במדויק,״ אומר ג׳ארלינג, לאחר שהוא מודה שמחקר דומה נעשה לא מזמן ב-USAMRIID, ״אך כל עוד המתקנים שלהם סגורים בפנינו, יש לחשוש מן הגרוע ביותר.״

כנשק ביולוגי, עשויים להיות לנגיף האבעבועות השחורות מספר יתרונות ברורים ומבעיתים. הוא עמיד בהרבה ומידבק בהרבה מרוב הנגיפים. מטרתו של נשק אסטרטגי היא לפגוע במוראל ולשתק את האוכלוסייה האזרחית, ונגיף האבעבועות השחורות מסוגל לשני הדברים. שלא כמו חיידק הגחלת, שכמעט תמיד הורג את קורבנותיו כאשר הוא נשאף אל הריאות, ניתן לטפל באבעבועות שחורות באופן סימפטומטי, והקורבנות שורדים בדרך כלל. התפרצות של המחלה, אם כן, יכולה לשתק את המערכת הרפואית של האויב. בסך הכל, כפי שאומר ויליאם פטריק, מיקרוביולוג שסייע פעם בניהול תוכנית הלוחמה הביולוגית - שבוטלה מזמן - של ארצות הברית, נגיף האבעבועות השחורות הוא "אמצעי אידיאלי ללוחמה ביולוגית."

עיים של מלחמה קרה

עבור האמריקאים סיפורו של מחקר האבעבועות השחורות הסובייטי מנגן על פחדים וציניות שנוצרו במשך עשרות השנים של המלחמה הקרה - על עצבים שהורדמו פעם על ידי הסיכוי למלחמה גרעינית, וכעת הם שוב חשופים ורגישים. בהתחשב בהיסטוריה זו, נראים תיאוריו של אליבק מזעזעים מצד אחד, וחשודים מצד שני. כיצד ייתכן שמוסדות הביון האמריקאים החמיצו פרויקט בסדר הגודל העצום של ביופרפראט? והאם לא התעקשו פעם מקורות דומים לטעון שהצבא הסובייטי המתפורר חזק יותר מהצבא האמריקאי? מדוע יש להאמין לסיפורים כאלה כעת?

פטריק הוא אחד מן המדענים האמריקאים מבודדים שעסקו בפועל בנשק ביולוגי, והוא היה בין החוקרים שתיחקרו את אליבק לאחר עריקתו. "אליבק יודע מה שהוא שח," אמר לי. "זהו התחום החזק שלי, אי אפשר לעבוד עלי." כאשר דנו השניים בעניינים מקצועיים - כיצד להפוך גחלת או אבעבועות שחורות לתרסיסים תוך שמירת יציבותם במעבדה ובעת שימוש - "הגענו לאותן התשובות," אומר פטריק. "אני מאמין שהסובייטים יצרו נשק המבוסס על נגיף האבעבועות השחורות. אין לי כל סיבה שלא להאמין לקן אליבק בעניין זה. או שמקבלים את מילתו של מישהו שהיה שם, שראה והרגיש ועשה זאת, או שלא."

מומחים אמריקאים מחשיבים את אליבק לאמין פחות, כמובן, כאשר הוא דן באירועים שהתרחשו ברוסיה לאחר עריקתו. לאחרונה טען אליבק שהרוסים יצרו בהנדסה גנטית זנים חדשים ומבהילים של נגיף האבעבועות השחורות. הרוסים, הוא טוען, שילבו בגנום של הנגיף גנים מנגיפים הגורמים למחלות אחרות, ובכך למעשה איחדו שני נגיפים גורמי מחלות לנגיף יחיד. הכימרה הנגיפית הראשונה מסוג זה, על פי אליבק, משלבת את הגנום מול דלקת המוח הסוסית שמקורה בוונצואלה (VEE) - מחלה משתקת, אמנם, אך רק לעתים - נדירות קטלנית - עם זה של האבעבועות השחורות. בעוד שנגיף האבעבועות השחורות משתק את הזרוע התאית של מערכת החיסון,  הנגיף VEE פוגע ביכולתו של הגוף לייצר נוגדנים. ההנחה היא כי נגיף כימרי שביכולתו לעשות את שתי הפעולות גם יחד יוכל לשתק כמעט לחלוטין את מערכת החיסון, וכך להותיר את הגוף כמעט חסר הגנה. כנגד מחלת האבעבועות השחורות.

ג׳ארלינג מצביע על כך שהדבר נשמע אמנם מפחיד, אך אין טעם בייצורה של מפלצת נגיפית מעין זו: ניתן להשיג אותה ההשפעה פשוט על ידי הטענת טיל הן באבעבועות שחורות והן ב-VEE. יתר על כן, תיאורו של אליבק את הכימרה של האבעבועות השחורות ונגיף ה-VEE התפתח עם הזמן. "הייתי שם ב־1992, בחדר המלון בו תוחקר אליבק בנושא זה," אומר ג׳ארלינג. "כולם הפילו את עפרונותיהם מידיהם. לא כולם היו במצב בו יכלו לשאול אותו שאלות מכוונות - אך אני יכולתי. שאלתי אותו ישירות אם הם יצרו אי פעם בפועל את הכימרה והוא אמר אז שלא"

ג׳ארלינג מאמין שהקירבה הגדולה ביותר שהרוסים הגיעו אליה ליצירת כימרת VEE־אבעבועות שחורות, הייתה ביצירת כימרה ששילבה כמה גנים של VEE עם ואקסיניה. כימרות כאלה הן נפוצות למדי - הן משמשות לעתים קרובות בפיתוח חיסונים - והן קלות יחסית לייצור. ״יצרנו כימרה של ואקסיניה ואבולה ב־1992" אומר ג׳ארלינג (אף שהוא מדגיש שהכימרה לא הכילה את כל הגנום של האבולה). "זה לא מדע מתקדם, זוהי כימיה של מטבח". כאשר תוחקר אליבק בחדר המלון, מוסיף ג׳ארלינג, הוא רמז שחוקרים רוסים פיתחו כימרה של ואקסיניה ו-VEE. אך מדובר היה בצעירי המעבדה, ששיחקו להם. ״כוונתו הייתה שנערים תמיד עוסקים בשטויות".


רע בריבוע

כעת, שש שנים לאחר מכן, הפך סיפורו של אליבק לדרמטי יותר. לטענתו, הרוסים לא רק שפיתחו כימרה של אבעבועות שחורות ו-VEE אלא שהם גם פיתחו ככל הנראה כימרה שניה, כזו המשלבת גנים של אבעבועות שחורות עם גנים של נגיף האבולה הקטלני. לדעתו של ג׳ארלינג, כימרת האבעבועות והאבולה היא קרוב־לוודאי מיתוס. "האבולה הוא נגיף של גדיל RNA שלילי,״ הוא אומר. "נדרשים לו כל מיני מנגנוני בקרה כדי שיוכל להתרבות בתאים". העברת מספר גנים מאבולה לוואקסיניה, כפי שעשו החוקרים מ- USAMRIID, היא עניין אחד; שילוב גנום האבולה כולו בזה של נגיף האבעבועות השחורות הוא עניין אחר לחלוטין. "אין בידינו הטכנולוגיה הדרושה על מנת לבצע זאת, ואינני חושב שלרוסים יש אותה". למרות שדיווחיו של אליבק בדבר פרוייקטים מוקדמים יותר של לוחמה ביולוגית הם מהימנים, מוסיף ג׳ארלינג, "הוא בקטריולוג (חוקר חיידקים), לא וירולוג, ורוב ידיעותיו בנוגע לכימרות נגיפיות הן מיד שניה".

נגיף האבעבועות השחורות מספיק מפחיד גם בלי שישולבו בו נגיפים נוספים. ואפילו אם הצליחו הרוסים ליצור כימרות של נגיף האבעבועות השחורות, אין הדבר משנה במאום את השאלה העומדת בפני העולם: האם ניתן לבטוח כיום ברוסיה? ב־1992, לאחר עריקתו של אליבק, הכריז הנשיא הרוסי בוריס ילצין שהוא סוגר את התוכנית הרוסית לפיתוח נשק ביולוגי. השאלה אם אכן הוציא לפועל את החלטתו היא כעת נושא לוויכוח ער בקרב קובעי המדיניות וקהיליית המודיעין האמריקאית. "הוויכוח הוא בעצם לגבי השאלה אם פיתוח הלוחמה הביולוגית ברוסיה הוא עניין של מדיניות לאומית או שהוא מנוהל על ידי אינטרסנטים בלתי נשלטים המחופרים בעמדותיהם", אומר אחד מפקידי הממשל. "האם התכוון ילצין למה שאמר? כנראה שכן. האם הייתה לו היכולת לחסל את התוכנית? כנראה שלא״.

כל נושא הכוונות של הרוסים מעורפל עוד יותר בשל העובדה שרק מעט חוקרים - אלה הקשורים לביופרפראט - נמצאים בקשר עם עמיתיהם האמריקאים. אך משרד ההגנה הרוסי מנהל גם מערך נוסף ואפוף סוד של מעבדות (אחת מהן ממוקמת, כאמור, בסרגייב פוסאד) ליהן יודעים האמריקאים מעט מאד. כל הניסיונות ליצור קשר עם אחת המעבדות הללו או לבקר בהן הושבו ריקם. ״אפילו קצין הרפואה הראשי של צבא ארצות הברית נדחה על ידי החבר׳ה האלה", אומר ג׳ארלינג.

לרוסים, כך מאמין ג׳ארלינג, אין כוונה ממשית לוותר על חקר האבעבועות השחורות. עובדה זו, לדעתו, היא המניע האמיתי מאחורי חשיפת קלטת הווידאו הסיבירית של סנדקצ׳ייב - זו שתיעדה את החיפוש אחר הקורבנות בני המאה של האבעבועות השחורות. כאשר ביקש סנדקצ׳ייב מיליון וחצי דולר מן האקדמיה הלאומית האמריקאית למדע על מנת לממן משלחת נוספת אל קרח־העד, הוא טען שהוא חוקר את האבולוציה של נגיף האבעבועות השחורות. אך טענה זו היא רק סיפור כיסוי, חושדים ג׳ארלינג ורבים מעמיתיו, "תירוץ עלוב. נגיף זה הוא יציב כאבן צור".

מהי, אם כן, מטרת המשלחות לסיביר? התשובה, לדעת האמריקאים, היא האפשרות להכחיש. בזמן כלשהו בעתיד הקרוב עשויה רוסיה להשמיד בפומבי את מאגר נגיפי האבעבועות שברשותה. אז, אם תתרחש תאונה במעבדה כלשהי ברוסיה ומישהו יידבק באבעבועות שחורות, או אם יימצא מישהו העובד עם הנגיף החי, יוכלו פקידי הממשל להכחיש שהסתירו משהו. הנגיף, יוכלו לומר, הגיע ודאי מאחד מקורבנות קרח־העד.

תרופה נגד נגיפים

ובינתיים, גוברים הקולות הקוראים להשמדת הנגיף. ב־2 לפברואר 1998 שלח ארגון הבריאות העולמי לכל המדינות החברות שאלון בדבר עמדתן לגבי השמדת מאגרי הנגיף. בפעם האחרונה בה נידונה ההשמדה באופן

רשמי, בשנת 1995 פעלו ג׳ארלינג וחוקרים אחרים בהצלחה למען קבלת זמן נוסף לבדיקת גורמים נוגדי־נגיפים, לפיתוח בדיקות אבחון חדשות ולתעתוק הרצף הגנטי של מספר זנים של הנגיף. כעת, משהושלמו הפרוייקטים הללו, נראה שהנימוקים המדעיים כנגד ההשמדה נחלשו. אפילו אם יושמד הנגיף, ניתן לחקור פיסות שלו באופן מבודד; ניתן יהיה אפילו להרכיב מחדש את הנגיף כולו ביום מן הימים.

ובכל זאת, אין שום ערובה לכך שנגיף אבעבועות שחורות שיורכב מחדש יפעל כפי שהיה פועל הנגיף האמיתי - ורק הנגיף האמיתי יספק את דרישותיהם של מחקרים מסוימים. לדברי וולפגנג ג׳וקליק, וירולוג מצפון־קרוליינה, פעולתו של נגיף הוואריולה על מערכת החיסון של האדם היא מורכבת. "מדובר במשחק גומלין, בו יש חשיבות למידת הפעילות של כל אחד מן הגנים של הוואריולה,״ הוא אומר, ״וניתן לחקור זאת רק בעזרת הנגיף השלם.״ גם משרד ההגנה האמריקאי מחזיק מזה זמן רב בעמדה שעל המדינה להחזיק בנגיף מסיבות אסטרטגיות. כפי שאמר לי אליבק: ״בתוך עשרים שנה כבר נאבד כל הבנה שהייתה לנו בנוגע לנגיף. במקרה שמדינה אחרת המחזיקה בנגיף תחליט להפכו לנשק, נהיה חסרי מגן לחלוטין״.


הירושימה נגיפית?

באוזני הנדרסון ומייהי הרעיון של שוויון בחלוקת נגיף האבעבועות השחורות נשמע מגוחך. ״נניח שהרוסים יסרבו להשמיד את מלאי הנגיף שברשותם. האם במקרה כזה גם עלינו להמשיך ולהחזיק בו?״ שואל הנדרסון. ״ראשית, אם הם ישתמשו בו על מנת לתקוף אותנו, האם נשיב להם באותה מטבע? אינני חושב כך. שנית, לאיזה צורך נוסף אנו זקוקים לנגיף? במונחים של ביטחון לאומי, אין בו צורך״. השמדת הנגיף, מאמינים הנדרסון ועמיתיו, ״תשלח מסר״ למדינות המחזיקות בו בניגוד להסכמים. "קשה להפוך את החזקת הנגיף לבלתי־חוקית עבור מדינות אחרות," אומר מייהי, "עד שיושמדו שני המאגרים הרשמיים".

אך למען האמת, קשה לדמיין שתתעורר מצוקה בצפוךקוריאה, בעירק או אפילו ברוסיה בעקבות מסר מעין זה. ארגון הבריאות העולמי בוודאי לא אישר מעולם את הכנתו של נגיף האבעבועות השחורות לשימוש בטילים בין־יבשתיים, אך הסובייטים עשו כך בכל זאת. "ראי מה קרה לאחר שחתמנו על האמנה״, אמר לי פקיד ממשלה בכיר לשעבר. "תקציב הלוחמה הביולוגית שלנו בוטל. התקציב שלהם גדל במידה משמעותית". אחרים אומרים שחיסול הנגיף לא יפסיק את המחקר הגנטי שעורכים בו הרוסים; השפעתו היחידה תהיה שהסודיות האופפת מחקר זה תגבר. התוצאה תהיה הקמת מחסום נוסף בפני יצירת מערכת יחסים פתוחה יותר עם מדענים רוסים.

אם אין טעם בביצוע ההשמדה, מה ניתן לעשות? רק אימונולוגים מעטים מציעים לחסן את האוכלוסייה כולה, למרות שהנדרסון קרא לאחרונה להתחיל שוב באגירת חיסונים, מחשש לטרור־ביולוגי. המלאי הנוכחי הידלדל לשבעה מיליון מנות בלבד. במקרה חירום יזדקקו הרבה יותר משבעה מיליון אנשים למנת חיסון, מאחר שכל החיסונים שניתנו בעבר בארצות הברית כבר התיישנו ואיבדו את השפעתם. גם אילו היו בנמצא חיסונים בכמות מספקת, לא ניתן היה לחסן את כולם. ואקסיניה איננה בלתי־מזיקה לחלוטין: היא יכולה לגרום לאנשים שמערכת החיסון שלהם פגועה, כגון נשאי איידס, למחלה ואפילו למוות.

למרבה המזל, שנות המחקר שדרשו ג׳ארלינג ועמיתיו לא התבזבזו. לאחרונה נקשרו ציפיות רבות בגורם נוגד־הנגיפים סידופוויר (Cydofovirכתכשיר לטיפול באבעבועות שחורות; זאת במחקריהם של הווירולוגים האמריקאים ג׳ון האגינס וקתרין לאפלין. סידופוויר ניתן כיום לחולי איידס הסובלים מציטומגלווירוס רטיניטיס: הוא מדכא את פעילותו של האנזים המשכפל DNA בנגיפים, האנזים DNA־פולימראז. כאשר הוא ניתן לקופים שהודבקו באבעבועות קופים, אומר האגינס, סידופוויר פועל באופן חד וחלק: אפילו אם הקוף כבר סובל מזיהום מזה יום בעת שהוא מקבל את התרופה, כל הסימפטומים של המחלה נעלמים. יתר על כן, נגיף האבעבועות השחורות מכיל חומצת אמינו ההופכת אותו רגיש במיוחד לסידופוויר. ״התרופה אמורה לעבוד על אבעבועות שחורות פי שלוש טוב יותר מאשר על אבעבועות הקופים״, אומר האגינס. ״זהו מזל. מזל גדול״. ממשלת ארצות הברית שוקלת לאגור סידופוויר, אם במחקרים נוספים ייתבר כי הוא יעיל ואמין כתרופה, כהגנה בפני מתקפה אפשרית של נשק ביולוגי.

מאחר ש-DNA־פולימראז הוא מרכיב חיוני בכל זן של אבעבועות שחורות, אומר האגינס, קיים סיכוי גבוה שסידופוויר יהיה יעיל גם כנגד אותם זנים של הנגיף העמידים בפני חיסונים (איש בכיר עמו דיברתי טען שראה דו״ח מודיעיני סודי ביותר, המבוסס על עדות ראייה, ובו נאמר שהרוסים כבר פיתחו זנים עמידים לחיסונים של האבעבועות השחורות, ואף בחנו אותם על אסירים. ג׳ארלינג מזלזל בעדות זו). אך סידופוויר איננה תרופת פלא. כפי שמציין לדרברג,

העבודה הנעשית לאחרונה על זני גחלת שנוצרו בהנדסה גנטית ״פוקחת את עינינו לעולם חדש ונרחב של רעלנים." כדי לעמוד בפני הפתעות אפשריות, מעוניינים מומחים אמריקאים אחדים לפתח נוגד־נגיפים נוסף, כזה שפעולתו מבוססת על עקרונות שונים משל  הסידופוויר, לפני שישקלו את השמדתם של מאגרי האבעבועות השחורות.

ייתכן, כמובן, ששום הכנה מוקדמת אינה יכולה להגן באמת על מדינה מפני התקפה ביולוגית. אך מצד שני, ניתן לומר כך גם על מתקפה גרעינית. מכאן שלמרות העלילה הנפתלת ורבת התפניות של סיפור האבעבועות השחורות, המציאות מוכרת וכאובה. בדיוק כמו שהירושימה ריסקה לעד את האמונה שהאנושות אינה מסוגלת להשמיד את עצמה, חיסלו הידיעות בדבר המחקרים הסובייטיים לפיתוח נשק ביולוגי את אחת התקוות הכנות ביותר של המאה הנוכחית: שהמין האנושי יוכל, במאמץ מרוכז, למחות לנצח ולו מחלה מעל פני האדמה. 


שמות ותעתיקים אנגליים:

Peter B. Jarling, Lev S. Sandakhchiev, Ken Alibek, Viktor M. Zhdanov, Donald A. Henderson, Alan P. Zelicoff, Joshua Lederberg, Brian W. J. Mahy, Vladimir A. Pasechnik, Frank J. Malinoski, William C. Patrick HI, Wolfgang K. Joklik, John W. Huggins, Catherine A. Laughlin

תרגום: דיוויד כרמל

וונדי אורנט (Wendy Orent) אנתרופולוגית בהשכלתה, העוסקת בכתיבה

פורסם ב"גליליאו" 30, ספטמבר-אוקטובר 1998


יום חמישי, 16 ביולי 1998

רופא עם נשמה והנשמה - צבי עצמון

 

יש אנשים שממציאים פעם אחת בחייהם, וזוכים בפרסום ובכסף. יש מי שעושה פעם אחת מעשה אצילי ואמיץ, ושמו נישא בפי כול. יש מי שעושה היסטוריה - הוא ראש וראשון, ושמו מעטר את ספרי ההיסטוריה. ויש מי שהוא כל אלה - ממציא, ואמיץ, ואציל, וראשון, והוא נחבא אל הכלים. ויש גם רופאים כאלה. אחד כזה היה טרייר מורך (Trier Morch).


ספק אם שמעתם עליו קודם. גם הרופאים הידועים ותופסי העט יואל דונחין (מבית החולים הדסה עין־כרם) ואבי עורי (מבית החולים שיבא) לא שמעו את שמו עד שהתפרסם מאמר הספד ב״ניו יורק טיימס׳׳. בעקבות ההספד חיפשו דונחין ועורי בעקשנות פרטים על אודות מורך, ופרסמו מאמר (״הרפואה״ כרך 134, ח׳, עמי 658).


Ernst Trier Mørch (1908-1996)
המקור




טרייר מורך נולד בדנמרק, וסיים בה לימודי רפואה. הוא התמחה בכירורגיה, ואחר היה למרדים — הוא היה הרופא המרדים הראשון בתולדותיה של דנמרק. כשסוסו האהוב של מלך הדנים צריך היה לעבור ניתוח - כך מתארים דונחין ועורי - נקרא מורך לבצע את ההרדמה. הוא החדיר צינור השקיה ארוך לדרכי הנשימה הסוסיות, והנשים את הבהמה המלכותית בעזרת חמצן ו...כובד גופו: מורך היה מתיישב וקם לסירוגין על חזה הסוס כדי לבצע בו תנועות נשיפה ושאיפה.

במלחמת העולם השנייה הצטרף מורך למחתרת האנטי־נאצית והציל יהודים בשלוש שיטות, שכל אחת הייתה יכולה לעלות לו בחייו, שלא לומר חירותו: הוא ״אשפז״ יהודים בבית החולים כדי לסוכך עליהם; הוא — ככירורג - ביצע באנשי מחתרת יהודים ניתוח להוספת עורלה; והוא פיתח שיטה - ערבב דם בעלי־חיים בקוקאין - לנטרול חוש הריח של כלבי הגישוש שבהם השתמשו הנאצים שתרו אחרי יהודים מסתתרים בסירות שבהן הבריחו הדנים את היהודים כדי למלטם.


מכשיר ההנשמה לחולי פוליו שהמציא מורך
המקור - אוניברסיטת שיקגו


בתום המלחמה עקר לארצות־הברית; בימי מגפת הפוליו הגדולה פיתח מנשם לטובת אלה ששרירי הנשימה שלהם שותקו. המכשיר היה פשוט, יעיל ונוח כל כך, עד שאימצו אותו גם מנתחים. לאחר פרישתו הרשמית ניהל מורך בית חולים קטן, ובערוב ימיו אף שימש כשריף מקומי. ראשוניותו, מקוריותו וכושר המצאתו, ההומניזם שלו ותרומתו לאנושות, אומץ לבו והיותו חסיד אומות העולם - כל אלה הניעו את דונחין ועורי לספר על אודותיו ב״הרפואה״; בעקבותיהם הבאנו גם אנו את סיפורו המפליא והמרגש של טרייר מורך כאן בגליליאו.


פורסם ב"גליליאו" גיליון 29, יולי 1998.