שרפות נתפסות כמעט תמיד כאירוע הרסני, אך יש המייחסים להן גם את האצת תהליך האכלוס מחדש של הצומח. המדענים זכירסון, נילסון וורדל (Zackirsson, Nilsson and Wardle), שחקרו את השפעת השרפה על תכונות הקרקע, סבורים כי לתוצר השרפה - הפחם, יש השפעה מכרעת על הקצב והטיב של אכלוס היער המחטני בשלב שלאחר השרפה.
הפחם הוא חומר אינרטי (שאינו מגיב בתהליכים כימיים), ועל כן ההשפעה היחידה שיוחסה לו בעבר הייתה שינוי בתכונות הפיזיקליות של הקרקע. שינוי כזה יכול להיות לדוגמה גידול ביכולת נשיאת המים של הקרקע עקב הצטברות פחם לאחר שרפה, והפיכת קרקעות שהיו מנוקזות היטב לקרקעות ביצתיות. רוב המחקרים הנוגעים להתפתחות היער לאחר השרפה עוסקים בשינויים הנגרמים לקרקע עקב אבדן החומר האורגני מרצפת היער - השכבה הכוללת עלים שנשרו, עצים נפולים, וכדומה. בשגרה החומר האורגני מתפרק ברצפת היער, והנוטרינטים (חומרי המזון) החיוניים לצמיחה משתחררים אל הקרקע, ושם הם ׳׳ממוחזרים".
כתוצאה מהשרפה קורים כמה דברים: משתחרר שטף נוטרינטים גדול מנשורת העלים ומהביומסה; מסולק החומר האורגני משטח פני הקרקע; יכולת קיבול הקטיונים (היונים החיוביים) בעומק הקרקע יורדת, ויורדת אף חומציות הקרקע. ההעשרה הזמנית של הקרקע בנוטרינטים שהשתחררו משרפת הביומסה מעודדת השתלטות של צמחים הנחשבים "זללנים". לאחר השרפה נובטים יותר זרעים, מכיוון שבהיעדר החומר האורגני שהפריד ביניהם, הנגישות שלהם אל חומרי המזון בקרקע קלה. השרפה בעצם מאיצה את התפתחות היער מחדש.
 |
| שריפת יער במישיגן US forest service |
זה זמן מה ידועה "פריחה” באוכלוסיות החיידקים השונות מיד לאחר השרפה. נהוג היה לחשוב ששטף הנוטרינטים הגבוה בקרקע הוא הגורם להתפתחותם, ואולם מתברר שמעורב כאן גורם חשוב נוסף, והוא שרפת תרכובות אורגניות מסוימות המעכבות צמיחה, כגון טניס (tanis). תרכובות אלו ידועות כמדכאות התפתחות של אוכלוסיות החיידקים המשתתפות בתהליכים בקרקע כגון קיבוע חנקן. סילוק התרכובות מעכבות הצמיחה פותח דרך להתפתחות מחודשת של הקרקע והצמחייה.
זכירסון וחבריו מציעים כי הפחם יכול לעמוד בבסיסו של עוד מנגנון המסלק מהקרקע תרכובות אורגניות המעכבות התפתחות - על ידי ספיחתן. על אף שהפחם אינרטי (אינו מגיב בתהליכים כימיים), הוא מסוגל לספוח על פניו חומצות אורגניות כגון פנול, החשובות לאקולוגיה של הקרקע. הם דגמו כמה אתרים בשוודיה שבהם היו שרפות, ובדקו שם את נוכחותו של חומר מעכב חמצון ששמו פנוליקס (phenolics), שמייצר אותו גרגר יער מסוים. הפנוליקס מעכב התפתחות של חיידקים הנחוצים בשלבי הנביטה של כמה מיני עצים. החוקרים מיצו את הפנוליקס מגרגר היער, והוסיפו אל התמיסה גרגרי פחם שנלקחו מאתרים שונים. לאחר מכן השתמשו בתמיסות השונות להנבטת זרעים. נמצא שנביטת הזרעים הייתה טובה יותר כאשר הפחם היה ״צעיר״, כלומר פחם שהוא תוצר שרפה שקרתה לפני זמן קצר. התברר כי הפחם ה״צעיר" ספח פנוליקס פי שמונה יחסית לספיחה שספח פחם שנוצר לפני כמאה שנה, ובכך הפחית את השפעת הפנוליקס על התפתחות החיידקים. מסקירה שנעשתה בכמה יערות בשוודיה עולה שבמאת השנים הראשונות לאחר שרפת היער חלה בו התפתחות מהירה, וב־200 השנים שלאחר מכן ירד קצב ההתפתחות.
פורסם ב"גליליאו" גיליון 24, ספטמבר אוקטובר, 1997.
