 |
| קופידון מכין את קשתו After Anthony van Dyck (1599–1641) - Art UK |
לא מכבר הגיעה למרפאה שלנו אשה בת תשעים, שמחה ועליזה, ושמה נטאשה ק׳. היא סיפרה שמיד לאחר יום הולדתה השמונים ושמונה הבחינה ב״שינוי״. איזה מין שינוי? שאלנו.
״שינוי מענג!״ ענתה. ״נהניתי ממנו מאוד. הרגשתי נמרצת יותר, מלאת חיים - חזרתי להרגיש צעירה. התחלתי להתעניין בגברים צעירים. אפשר להגיד שהתחלתי להרגיש ׳שובבה, - כן, שובבה.״
״זה היווה בעיה?״
״לא, לא בהתחלה. הרגשתי טוב, טוב מאור - למה שאחשוב שמשהו לא בסדר?״
״ואז?״
״החברים שלי התחילו לדאוג. בתחילה הם אמרו: ׳את קורנת כולך- קיבלת משמים חיים חדשים!׳ אבל אחר־כך הם התחילו לחשוב שזה לא בדיוק מתאים. ׳תמיד היית ביישנית כל־כך,׳ הם אמרו, ׳ועכשיו את מפלרטטת. את מצחקקת, את מספרת בדיחות - את חושבת שזה מתאים לגיל שלך?׳״
״ואיך את הרגשת?״
״אני התחלתי לחשוב. עד אז נסחפתי, ולא עצרתי לשאול את עצמי מה קורה. אבל עכשיו עצרתי. אמרתי לעצמי: ׳את בת 89, נטאשה - זה נמשך כבר שנה. תמיד היית טיפוס מתון ומיושב - ועכשיו כל ההגזמות האלה! את אשה זקנה, קרובה לסוף ימייך. מה הסיבה לעליזות הפתאומית הזאת?׳ וברגע שחשבתי על עליזות, השתנו פני הדברים... ׳את חולה, יקירתי,׳ אמרתי לעצמי. ׳את מרגישה יותר מדי טוב, את בטח חולה!׳״
״חולה? מבחינה רגשית? חולת נפש?״
״כן, מחלת קופידון - אתה יודע, עגבת. לפני כמעט שבעים שנה עבדתי בבית־זונות בסלוניקי. חטפתי עגבת - הרבה בנות תפסו את המחלה - קראנו לזה מחלת קופידון. בעלי הציל אותי, הוציא אותי משם ודאג שאקבל טיפול. זה היה שנים לפני שהמציאו את הפניצילין, כמובן. האם ייתכן שהמחלה תחזור אלי אחרי כל־כך הרבה שנים?״
 |
חיידקי Treponema pallidum ברקמה נגועה. מקור: CDC |
תיתכן תקופת חביון ממושכת מאוד בין הזיהום הראשוני לבין הופעת הנאורוסיפיליס, במיוחד במקרים שהזיהום הראשוני דוכא אך לא חוסל. היה לי חולה שטופל בסלוורסאן בידי ארליך עצמו, אשר סבל מכליון מוח השדרה״* - אחת מצורות הנאורוסיפיליס - כעבור יותר מחמישים שנה.
אך מעולם לא שמעתי על מרווח של שבעים שנה - וגם לא על אבחון עצמי של עגבת מוחית, הנידון במידה כזו של שלווה ובהירות.
״זה רעיון מדהים,״ עניתי לאחר מחשבה. ״זה לא היה עולה על דעתי - אבל אולי את צודקת.״
היא צדקה. הנוזל השדרתי שלה היה חיובי: היא אכן סבלה מנאורוסיפיליס: חיידק השלשלת אכן גירה את קליפת המוח שלה. כעת עלתה שאלת הטיפול. אך כאן התעוררה דילמה אחרת, שהוצגה בבהירות האופיינית לגברת ק/ ״אני לא יודעת אם אני רוצה לטפל בזה,״ אמרה. ״אני יודעת שזו מחלה, אך היא נותנת לי הרגשה טובה. אני נהניתי ממנה, עדיין נהנית ממנה, וזו האמת. בעטיה אני מרגישה מלאת חיים, עליזה, כמו שלא הרגשתי כבר עשרים שנה. זה כיף. אבל אני יודעת מתי דבר טוב עובר את הגבול, ומפסיק להיות טוב. היו לי מחשבות, היו לי דחפים, אני לא יכולה לספר לך... כאלה, נו, מביכים וטיפשיים. כאילו הייתי קצת שיכורה, קצת מבוסמת... אבל אם זה יעבור את הגבול...״ היא חיקתה מטורף המתעוות ומזיל ריר. ״תיארתי לעצמי שזו מחלת קופידון, לכן באתי אליך. אני לא רוצה שהיא תחמיר, זה יהיה נורא: אבל אני לא רוצה לרפא אותה, זה יהיה נורא באותה מידה. אתה חושב שתוכל לשמור על המחלה כמו שהיא?"
חשבנו זמן־מה, ולמרבה המזל היה ברור לנו כיצד לטפל בה. נתנו לה פניצילין שחיסל את השלשלות, אך אינו יכול להחזיר לקדמותם את הנזקים המוחיים, את שחרור העכבות שגרם החיידק.
וכעת נהנית גברת ק׳ משני העולמות: שחרור עכבות קל, מתן דרור למחשבות ולדחפים, בלי שהשליטה העצמית שלה תיפגע יבלי שייגרם נזק נוסף לקליפת המוח. היא מקווה לשנים ארוכות של חיים ונעורים מחודשים. ״זה נחמד,״ היא אומרת. ״כל הכבוד לקופידון.״
תרגום: אילן רוזנברג
מתוך: האיש שחשב שאשתו היא כובע (1985) תורגם לעברית 1990, בהוצאת כנרת זמורה - דביר - עמודים 115-113
