בדיקה מחודשת של תוצאות ניסויים שנערכו לפני למעלה מעשרים שנה על אדמת מאדים, באמצעות החלליות וייקינג 1 ו-2 אולי מרמזת שייתכן ובכל זאת מתקיימים חיים על מאדים. כך אומר פרופ׳ ג׳וזף מילר מאוניברסיטת דרום קליפורניה. מילר הציג את ממצאיו באוגוסט השנה, בסימפוזיון שעסק בביולוגיה חוץ-ארצית (אקסוביולוגיה).
באוגוסט ובספטמבר 1975 שוגרו שתי חלליות וייקינג. לאחר שטסו במשך כמעט שנה, הן הגיעו בנפרד לאטמוספירה של מאדים ונחתו בשתי נקודות נחיתה על הכוכב האדום. מיד עם הגיען החלו בסדרת ניסויים, שנסתייעו בזרוע רובוטית שנשלחה וחפרה דגימות קרקע ופיזרה אותן בצלוחיות, יחד עם מעט תמיסת מזון שסומנה בפחמן רדיואקטיבי. הרעיון, מסביר מילר, היה שאם יש יצורים חיים בדגימה הם ישתמשו בחומרי המזון המסומנים רדיואקטיבית ויעבדו אותם, ולבסוף ישחררו את הפחמן הרדיואקטיבי כמרכיב של תרכובת גזית. גלאי קרינה שהותקן ליד הצלחות המכוסות חובר אליהם באמצעות שפופרות שדרכם היה הגז המשתחרר חייב לעבור.
 |
| החללית Viking-2 - שנחתה על המאדים והחלה ניסויים ב-1976 NASA |
לדברי מילר, כשנאספו הנתונים, החוקרים שפעלו במסגרת תוכנית וייקינג, פטרישיה סטראאט וגילברט לוין (Straat, Levin) מצאו עדויות מוחשיות לשחרור גז. ״זה נראה כאילו הם גילו חיים על מאדים - אך מדענים אחרים טענו כי הגזים הללו יכולים להיות מוסברים טוב יותר כתוצאה של תהליכים כימיים עם רכיבים פעילים כמו על־תחמוצות״. בשל חוסר היכולת להוכיח שפליטת הגז נוצרה בידי יצורים חיים, החליטו מדעני NASA לזנוח את הנושא.
כך נותרו הנתונים פחות או יותר ללא טיפול עד 1999 . מילר, שעבד עבור NASA בראשית שנות השמונים, בחן את ההשפעות של אפס משקל על השעון הביולוגי בקופים, והחל לכתוב הצעה ל-NASA לערוך ניסויים ביולוגיים במשימות עתידיות למאדים. אז גילה בדיווחים אודות וייקינג-2 פליטת גז מחזורית.
מילר חש שמדובר בממצא בעל חשיבות. הוא מיהר לבקש מ-NASA לבחון מחדש את הנתונים. היה צורך בכמה שיחות ובארבעה חודשים כדי לחשוף את הנתונים שמילר ביקש לראות. וכאשר NASA מצאה את הנתונים התעוררה בעיה. הם היו מאוחסנים על גבי סרטים מגנטיים בפורמט ישן; המתכנת שהכיר פורמט זה נפטר.
בסופו של דבר הצליחו אנשי סוכנות החלל לשחזר את הנתונים מתוך התדפיסים שנשמרו בידי לוין וסטראאט. לאחר עיבוד כ-30% מנתוני הניסוי יכול היה מילר למצוא משהו מובהק - משהו, לדבריו, שלא הובחן במאמר המקורי. ״האות עצמו לא רק שהיה לו קצב מחזורי״, אמר מילר, ״אלא שאפילו היה לו המחזור של 24.66 שעות - אורך היממה המאדימאית״! אמנם, היממה קשורה לשינויי טמפרטורה, והטמפרטורה משפיעה במידה ניכרת על קצב תהליכים כימיים, אך מילר טוען כי למרות שהשינויים בטמפרטורת מאדים גדולים במהלך שעות היממה, הרי שהשינויים בטמפרטורת פנים החללית קטנים מכדי להסביר את התנודות בכמות הפחמן הרדדיואקטיבי שנפלטה.
פורסם ב"גליליאו" 49, ינואר-פברואר 2002
