ג'סטין ביבר הוא דוש. אבל נגיפים ממשפחת ההרפס שמים אותו בכיס הקטן. לנגיפים האלו יש יכולת מופלאה להישאר רדומים (לטנטים) בתאים שלנו.
הרבה מהמנגנונים שמאפשרים להם לעשות את זה, עדיין לא ברורים, והבנתם מהווה את אחד האתגרים הגדולים בפיתוח תרופה יעילה עבורם.
במקרה של ביבר מדובר בנגיף ה-Varicella zoster, או בעברית - אבעבועות הרוח. לא אבעבועות הקוף! מיינד יו! אלו לא אותם נגיפים או משפחה.
זוסטר, כאמור, שייך למשפחת ההרפסים, שבבני אדם כוללת את הרפס סימפלקס 1 ו-2 (אלו גורמים לפצעים בפה ובאיברי המין), CMV ו-EBV (שגורמים למחלת הנשיקה), וזוסטר שגורם לאבעבועות רוח... ושלבקת חוגרת.
שלבקת חוגרת היא למעשה המצב בו נגיפי זוסטר במערכת העצבים מתעוררים, ועל הדרך גורמים לכאב רב, פריחה ולפעמים שיתוק. כאשר זה מתרחש בפנים, זה מכונה סינדרום "ראמזי האנט". וזה מה שיש לביבר.
ובעוד שאין לנו תרופה יעילה להרפסים (למעט אציקלוביר - זובירקס), יש לנו, לפחות לזוסטר - חיסון.
ביבר נולד ב-1994, מה שאומר שהוא היה בערך בן 6, כשהתחילו לחסן לאבעבועות רוח בקנדה (מולדתו). יכול להיות שהוא נולד קודם, או שפספס את ההזדמנות להתחסן, בכל מקרה נראה שהוא לא חוסן, ולא היה מחוסן, סביר להניח שהמצב הזה היה נחסך ממנו.
וחשוב שתסתכלו עמוק לתוך פניו החצי משותקות של אליל הנוער הזה, כדי להבין שאבעבועות רוח, היא לא סתם מחלת ילדות קלה. עלולות להיות לה השלכות מאוד לא נעימות, הן בהדבקה הראשונה, ולעיתים אף שנים מאוחר יותר.
חסנו את ילדיכם לאבעבועות רוח!
ענר אוטולנגי הוא דוקטורנט לאימונולוגיה באוניברסיטת בן-גוריון.
פורסם במקור בטוויטר של המחבר
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה