יום שני, 24 בנובמבר 2025

החיידק שמייצר אינסולין אנושי - ג'ו סקולר


בשנת 1978, במעבדה קטנה של Genentech בסן-פרנציסקו, ישב בחור צעיר בשם דייויד גוֹדל (Goeddel) ובהה בחיידק אחד דרך המיקרוסקופ.

החיידק היה E. coli רגיל, כזה שחי מאז ומתמיד במעיים של כולנו, חי חיים שקטים מעכל סיבים ופולט גזים. אף אחד לא חשב עליו כמשהו מיוחד. אבל דייויד ראה בו מפעל ריק שמחכה שיכניסו לו מכונות ייצור. הוא לקח את הגן הקטן שמקודד לאינסולין אנושי - שני קטעי DNA קצרים, אחד לשרשרת A ואחד ל B - וחתך אותם כמו נייר עם מספריים מולקולריות. אחר כך לקח פלסמיד, טבעת DNA קטנה שהחיידקים מעבירים ביניהם כמו שמועות רכילות, ותפר לתוכה את שני הגנים האנושיים.


Escherichia coli
DataBase Center for Life Science (DBCLS)

בלילה אחד, בתוך מיכל זכוכית קטן, הוא פתח את החיידקים עם חום וסידן, דחף פנימה את הפלסמידים החדשים, וסגר את הדלת. כשהתעורר בבוקר, החיידק כבר לא היה אותו חיידק. הוא התחיל לייצר אינסולין. בהתחלה רק טיפות זעירות, כמעט בלתי נראות, אבל זה היה אינסולין אנושי אמיתי, לא של חזיר ולא של פרה, Humulin.

האדם עשה כאן משהו שהטבע לא עשה מעולם, לקח יצור שהתפתח מיליארדי שנים כדי לשרוד ברעב ובקור, ושינה אותו תוך לילה אחד כדי שכל מטרת חייו תהיה לייצר תרופה לבני אדם. בשנים שבאו אחר כך, המדענים לא הסתפקו בזה. הם המשיכו לעדן את החיידק כמו ציור. מחקו לו גנים שהפריעו, השביתו לו אנזימים שאכלו את האינסולין לפני שהוא מספיק לצאת, שתלו לו מתגים חדשים שמדליקים את הייצור רק כשמגיעה הטמפרטורה הנכונה. הם לימדו אותו לגדול פי שלושה מהר יותר, לאכול זול יותר, ולירות החוצה כמויות כאלה של חלבון שאפשר למדוד אותן בקילוגרמים.

כשהעבירו אותו למכלי נירוסטה ענקיים בגודל של בית קטן, החיידק כבר לא זיהה את עצמו. בטן של מכל אחד כזה מכילה היום יותר תאים חיים מכל בני האדם שהלכו אי-פעם על כדור הארץ. בכל שלושה ימים הם מייצרים טונות של אינסולין טהור, מספיק למיליוני אנשים שבלעדיו היו נרדמים ולא מתעוררים.

החיידק הזה כבר לא חיידק בר. הוא לא יכול לשרוד יותר מיום אחד מחוץ למכל. הוא לא יודע לעכל סיבים, לא יודע לברוח מטורפים, לא יודע שום דבר חוץ מדבר אחד, לייצר אינסולין. האדם לקח אותו, שבר את כל האבולוציה שלו, ובנה אותו מחדש לפי צורך שלנו.

זו אבולוציה הפוכה במהירות האור - לא החיידק בחר בה, אנחנו בחרנו בשבילו. והיום, בכל פעם שילד עם סוכרת סוג 1 לוחץ על העט ומזריק לעצמו את המנה של הבוקר, איפשהו בעולם, בתוך מכל פלדה חשוך וחם, טריליוני צאצאים של אותו חיידק קטן מסן פרנסיסקו 1978 ממשיכים לעבוד בשבילו, בלי לדעת למה, בלי לשאול, פשוט כי ככה שינו להם את ה-DNA.

המאמר המקורי של Goeddel ב-PNAS - מינואר 1979. 

פורסם בטוויטר (X) של המחבר


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה