מקובל להשוות את שוניות האלמוגים ליערות הגשם - בשני המקרים מדובר בבתי גידול יצרניים ביותר בהם מספר המינים גדול מאד ביחס לשטח הקטן אותו הם תופסים בכדור הארץ. שוניות האלמוגים מהוות כשלושה אחוזים מכלל שטח האוקיינוסים ואולם הן כוללות כרבע מכלל המינים בו. מכאן שכל שינוי שחל בקנה מידה עולמי בבית גידול מיוחד זה גורר אחריו שינוי משמעותי באוקיינוסים. שני מחקרים חדשים שהתפרסמו לאחרונה נוגעים להשפעה שיש לפעילות האדם ולעליית טמפרטורת פני המים על מצבן של השוניות.
 |
| אלמוגים בדרום ים סוף (שונית Gota Abu Ghusur)צילום: Derek Keats, Wikimedia commoms |
בשנת 1998 נרשם שפל חדש במצב השונית בעולם; בשנה זו התרחש אירוע ה״הלבנה״ (bleaching) הנרחב ביותר שנצפה אי פעם. הלבנה פירושה שהאלמוגים מאבדים את צבעם ומלבינים. כל אלמוג חי בסימביוזה עם אצות מיקרוסקופיות, המספקות לבעל־החיים ״שלהן״ חמצן וחומרי מזון אותם הן מייצרות בפוטוסינתזה. האצות הן האחראיות לצבע האלמוג; כאשר טמפרטורת המים עולה, האלמוג משיל חלק מהאצות ואתן גם את צבעו והופך לבן חיוור. לאחר שהמים מתקררים קורה תהליך שיקום. השיתוף בין האלמוג לאצות יכול לקחת חודשים עד שנה ומשך הזמן בו יכול האלמוג להתקיים בלעדי האצות הוא המפתח לקיומו. אירועי הלבנה שהתרחשו לפני שנות השמונים יוחסו למשתנים מקומיים כמו זיהום, תרומה מוגברת של סחופת מליחות ועוד. ואולם, כיום מייחסים את אירועי ההלבנה הנרחבים לחימום הנובע מן השינוי האקלימי. האם אלה שינויים טבעיים, או שמקורם עליה בריכוז גזי החממה באטמוספרה עקב שריפת דלק? שאלה זו פתוחה בשלב זה. מכל מקום, חלק מהאירועים ניתן לקשור במקומות רבים לתופעת האל־ניניו.
שונית האלמוגים יכולה לשרוד שינוי בטמפרטורת פני המים אם האירוע קצר, ואולם אם האירוע מתמשך, חלקים בשונית יכולים למות. ואכן לאחר האל־ניניו של 1987 המים מצפון למשווה התקררו מספיק בכדי שהשוניות באוקיינוס ההודי ינצלו מפגיעה. לא כך היה לאחר האל־ניניו של 1998 - טמפרטורת המים נותרה גבוהה בששת החודשים הראשונים של 1998 ונרשם שיא חדש בטמפרטורת פני המים באוקיינוסים. בסקר שנערך באותה השנה בשוניות באוקיינוס ההודי התברר ש־70 עד 90 אחוז מהשוניות מתו בשנה זו. השוניות היחידות שניצלו באופן יחסי הן אלו שבים האדום. ההערכה היא שגם אם יתקיימו תנאים אידאליים יידרשו לשוניות מספר עשורים להשתקם.
לאירוע ההלבנה של 1998 קדם סקר שוניות שנערך בחודשים יוני־אוגוסט 1997, בכ־300 שוניות מרכזיות בעולם. תוצאות הסקר מראות ששוניות האלמוגים בעולם עוברות הרס משמעותי שמקורו בדייג־יתר ובשיטות דייג הרסניות כגון פיצוץ ושימוש בציאניד. נמצא שבממוצע רק 30% מהאלמוגים בשוניות חיים ובמקומות כגון באיים הקריביים האחוז אף נמוך יותר. בים האדום היחס בין שטח השונית החיה לזו המתה היה הגבוה ביותר - כיום זוהי בוודאי השונית ״הבריאה״ בעולם. במהלך הסקר התברר שמינים רבים המשמשים למאכל, שהיו בעבר נפוצים, חסרים מרוב האתרים; מלפפוני־ים, למשל, המשמשים למאכל חסרים כיום ב־40% מהשוניות שנסרקו. השוניות בסביבת הונג־קונג מהוות דוגמא להרס כמעט סופי של השונית.
דרו הרוול (Harvell) מאוניברסיטת קורנל מצאה שהאלמוג מניפתן, החי בשוניות לחופי פלורידה, אינו עמיד למחלות מסוימות שבעבר היה מחוסן מפניהן. האלמוגים בשונית זו הם בני כ־100 שנה ולאחרונה כ־40% מהמניפתנים נגועים בפטריות שגרמו בחלק מהמקרים לתמותה. לדעתה, רגישות למחלות כאלו מקורה באיכות המים הנמוכה וכן בעלייה בטמפרטורת פני הים. האירוניה היא שמטרת המחקר המקורית הייתה לבדוק כיצד מצליחים אלמוגים לשרוד בסביבה כל כך עשירה בפתוגנים. הרעיון המקורי היה לזהות את החומרים נוגדי החיידקים והפטריות אותם מייצרים האלמוגים ולנצל אותם לתועלת האדם כתרופות. מניפתנים גדלים בניצב לזרם ולכן הם רגישים ביותר לזיהומים, ואכן הם לקו בפטריה הידועה כשוכנת בקרקעות. מדובר בפטריה אספרגילוס, הנצמדת לאלמוג וגורמת לזיהום שבסופו של דבר פוגע בצבע האלמוג, ומעורר בו חבורות וגידולים. מתברר, אם כן, כי פטריה פתוגנית שבעבר פגעה בבני אדם שמערכת החיסון שלהם פגועה או מוחלשת הגיעה אל הים. הכיצד? אחד מהמפגעים שמקורם בפעילות האדם היא סחיפה מוגברת של קרקע המגיעה בסופו של דבר אל הים. השונית לחופי פלורידה רגישה ביותר מכיוון שהיא נמצאת באזור סיכון בו חוברים יחד שינויים אפשריים בטמפרטורת המים (בעקבות אל־ניניו) וכן ישנה תרומה גדולה של מים מתוקים מהיבשה שהם בעלי פוטנציאל זיהום גדול. המים יכולים לכלול כמות גדולה של סחופת הגורמת לעכירות וכן חומרים רבים שמקורם במי הביוב. כאשר מים אלה מגיעים אל השונית הם גורמים לשגשוג של אצות מסוימות, המנצלות את החמצן המומס במים ובכך פוגעות במחזור החמצן בשונית. לא ברור האם הפטריות מעוררות המחלות נעשו עמידות יותר בפני מנגנוני ההגנה של האלמוגים או שהאלמוגים הופכים רגישים יותר לפטריות, ואולי שני המנגנונים מתקיימים.
ואם לא די בכך, מחקר שנערך בראשותו של ג'והן קלייפוס (Kleypus) מהמרכז הלאומי לחקר האטמוספרה מצביע על כך שתוספת של פחמן דו־חמצני (CO2) לאטמוספרה, תוספת שמקורה בשריפת דלק, גורמת אף היא נזק לשוניות. האלמוגים בונים את שלדם מסידן־פחמתי (קרבונט) והתהליך כולו תלוי במידת הרוויה של הקרבונט במים בהם חי האלמוג. עודף פחמן דו־חמצני באטמוספרה גורם לעליית הריכוז במי השטח באוקיינוסים, וכך המים הופכים חומציים יותר (תמיסה של פחמן דו־חמצני היא חומצית). שינוי קטן שכזה יכול לגרום לשיבוש המננגנון האנזימתי המאפשר את בניית האלמוג וקצב בניית המושבה קטן ויכול אף להיפסק. במצב זה האלמוגים נחשפים לבליה מואצת. לא ברור עדיין האם תוצאות המעבדה משקפות תהליכים המתרחשים הלכה למעשה בים.
עד כמה משפיעה ההתחממות הגלובלית? לדעת אוב הו־גלדברג (Hoegh-Guldberg) החוקר תהליכי הלבנה, להתחממות הגלוכלית ישנה השפעה מכרעת על השוניות בעולם. בניסוי הוצבו כלובים ובהם אלמוגים חיים. טפרטורת המים בסביבת הכלובים הועלתה באופן מלאכותי: בטמפרטורה מעל 32 מעלות : מידת הפוריות ירדה ל־42% וב־34 מעלות היא כמעט פסקה. הו־גלדברג חוזה על סמך מודל ממוחשב, שבמהלך 30 עד 50 השנים הבאות יתרחשו אירועי הלבנה אחת לשנה ולדעתו בקצב כזה תעלמנה השוניות מרוב האזורים בעולם כבר בשנת 2100!
