יום שני, 25 באוגוסט 1997

חקלאות מים ללא צריכת מים - מרית סלוין


הצפיפות הגבוהה של דגים בבריכות הדגים פוגעת בשרשרת האקולוגית, בה כל יצור חי עושה שימוש יעיל וחסכוני בסביבתו הטבעית.

התוצאה היא היווצרות עודפים של חנקן, שרעיל לדגים. שטיפת חנקן רעיל זה נעשית על ידי החלפת המים או על ידי ניקוי המים בביופילטרים. שיטות אלה מהוות פתרונות יקרים מאוד. צוות חוקרים בטכניון בראשות פרופ' יורם אבנימלך מהפקולטה להנדסה חקלאית, בדק שיטה חלופית ומצא כי הוספת חומר פחממני לבריכה כגון: עמילן, קמח חיטה, או תאית, המתקבל כתוצר לוואי בתעשיית הנייר, יכולה להביא להורדת ריכוז החנקן במים ובכך לפתור את בעיית הרעלת הדגים.

פרופ, יורם אבנימלך, שערך את המחקר במסגרת עיסוקו בשימור הסביבה ומיחזור מקורות טבעיים, מסביר את התהליך: "החומר הפחממני משמש מזון לחיידקים. החיידקים מפרקים את החומר, משתמשים בחלק ממנו לאנרגיה וביתרת החומר משתמשים ליצירת תאים חדשים. יצירת תאים חדשים דורשת יצירת חלבון - תהליך הכרוך בניצול חנקן ופחמן. התוצאה היא ירידה מהירה בריכוז החנקן". אולם יתרון זה איננו הרווח היחידי. תוך כדי ניצול החנקן, מייצרים החיידקים חלבון, המהווה כ־30% ממזון הדגים והוא החלק היקר שבו. כך מתקבל מקור מזון ״מקומי״ וזול לדגים בבריכה.

File:PikiWiki Israel 42586 Geography of Israel.jpg
בריכת דגים באזור חדרה
מלי קוך, מתוך אתר פיקיויקי

הגישה המוצעת מביאה לחסכון כפול: חסכון משמעותי במים - במקום 5,000 קוב מים לדונם ליום, ניתן להסתפק ב־200-100 קוב מים; בנוסף, אפשר להגיע לחסכון של כשליש מההוצאות על מזון, על ידי ניצול מרבי של שיירי המזון הנשארים במים ואינם נשטפים החוצה. מערכת המים הסגורה מאפשרת מיחזור החנקן וחסכון בחלק ניכר מהחלבון. מחיר הוספת החומר הפתממני נמוך לאין שעור ממחיר החלבון, במיוחד כיום, כאשר מחירי החלבון בעולם הולכים ועולים בגלל הקושי בהשגתו.

השיטה כבר פועלת בהצלחה במושב קדש ברנע בדרום הארץ, מקום בו החסכון במים מהווה גורם מכריע.


פורסם ב"גליליאו" גיליון 23, יולי-אוגוסט 1997

יום שישי, 22 באוגוסט 1997

מחסן פנימי לתרכיבי חיסון - צבי עצמון


תרכיבי חיסון רבים צריך לחזור ולהזריק כמה פעמים, בהפרשי זמן, כדי לזכות ברמת חיסון נאותה. הדבר מסורבל ולא נוח, ופעמים אנשים מדלגים על חלק מסדרת החיסונים. 

חוקרים מחברת הביוטכנולוגיה גננטק ומהמכון הלאומי האמריקני לבריאות החליטו לנסות ולמצוא דרך להזרקה חד־פעמית של סדרת התרכיבים כולה. הרעיון הוא להחדיר לגוף מעין קופסיות (קפסולות) מיקרוסקופיות שבתוכן תרכיב החיסון, באופן שלקופסיות שונות ״תאריך שחרור״ שונה. הקופסיות הן בקוטר 30־50 מיקרומטר (מיליונית המטר), והמעטפת שלהן עשויה מפולימר המתפרק באיטיות בגוף - זהו אותו פולימר שממנו מייצרים חוטים מתאכלים המשמשים לעשיית תפרים פנימיים בניתוחים. ״תאריך השחרור״ של הקופסית נקבע לפי אורך הפולימר - ככל שהפולימר ארוך יותר הוא שומר על שלמות המעטפת זמן ארוך יותר, בטרם נבעים בה חורים המאפשרים שחרור של התרכיב. החוקרים טענו את הקופסיות השונות בחלבון בלתי מזיק של נגיף האיידס והחדירו אותן לחיות ניסוי. ואכן, בכל חיה התגלו נוגדנים ספציפיים רק לאחר שחלף מועד השחרור המתוכנן — חודש, חודשיים, שלושה או שישה חודשים מיום ההחדרה. ההנחה היא כ׳ אם יחדירו לאדם ״קוקט״ל״ של סוגי קופסיות שונים, יהיה אפשר לתת סדרת חיסונים ארוכה בטיפול קצר אחד. תינוקות ואימהות ודאי יהיו אסירי תודה על כך, וגם האחיות המחסנות. וגם בריאות הציבור תצא נשכרת.

ואולי יהיה אפשר לנצל שיטה זו גם כדי להקל מעט על כלבים ובעליהם, וגם לצמצם את סכנת הכלבת? ואולי יהיה אפשר גם לנצלה אי פעם כתחליף לסדרה ארוכה־מתישה של זריקות חיסון כנגד אלרגנים, זריקות הניתנות במקרים מסוימים לסובלים מתופעות אלרגיה קשות?

חיסון ה-MMR, בשמו המסחרי Priorix
צילום: דרור בר-ניר

פורסם ב"גליליאו" גיליון 23, יולי-אוגוסט 1997