יום שני, 17 באוקטובר 1994

זרועו הארוכה של נגיף הפוליו - צבי עצמון


היבט נוסף של הקשר שבין גיל לבין מערכת העצבים הוא תסמונת הפוליו המאוחרת (Post Polio syndrome).


Polyovirus.jpg
דגם של נגיף הפוליו
 David S. Goodsell of The Scripps Research Institute

נגיף הפוליו הוא ביסודו נגיף מעיים. רק בחלק קטן מהמקרים הוא חודר מהמעיים לגוף פנימה, תוקף תאי עצב וגורם להם נזק בלתי הפיך, המתבטא בשיתוקים.

המגיפות האימתניות של שיתוק־הילדים נעלמו, לפחות מן העולם המערבי, מאז פותחו תרכיבי החיסון; התפרצויות המחלה העולות מדי פעם לכותרות הן מצומצמות בהיקפן.

אך מתברר כי הפוליו אינו מרפה בנקל מקורבנותיו, לפחות לא מחלקם. מתברר כי עשרות שנים לאחר שחלו בפוליו ולקו בשיתוקים, בכשליש מבין הניצולים מתגלים סימני מחלה תמוהים: עייפות, חולשת שרירים, ולעתים קשיי נשימה. זוהי תסמונת הפוליו המאוחרת. בארצות־הברית לוקים בה, על־פי ההערכה, כחצי מיליון בני־אדם.

אחד ההסברים שהועלו לפשר התסמונת המתגלית עשרות שנים לאחר התקפת הנגיף הוא שחיקתם של תאי עצב. על־פי תיאוריה זו, הנגיף שתקף וגרם להרס של תאי עצב מסוימים גרם במקביל להחלשתם של תאי עצב אחרים, שניצלו ממוות. והנה, כך טוענת התיאוריה, עם הגיל מאבדים תאי עצב אלה, שהוחלשו, את קשריהם עם השרירים, וכך מאבדים השרירים את כושרם להגיב לפקודות העצבים, כלומר — מפסיקים לפעול.

מתוך מדור רפואה:  על עצבים, גורמים מזיקים, זקנה וזיק תקווה

פורסם ב"גליליאו" 6, ספטמבר/אוקטובר 1994

אין תגובות:

פרסום תגובה