יום שבת, 10 באפריל 1999

בשורות עם שיניים - צבי עצמון


"חור בשן שווה חור בכיס" - המשוואה אינה מסתכמת רק בהוצאה כספית, אלה גם בסבל. העששת, מחלת הרס השן, נגרמת בעיקרה עקב המסת המרכיב הסידני שבאמייל השן, וכן במלט השן (צמנט) ובדנטין, וזאת מפעולתן של חומצות. החומצות נוצרות על-ידי חיידקים, ובעיקר חיידקים בני המין-הביולוגי Streptococcus mutans.

חיידקי Streptococcus mutans
המקור: Microbe Wiki

חיידקים אלה נצמדים אל השן, ומהווים מרכיב של "הרובד", רובד החיידקים, שרופאי השיניים כה מזהירים מפניו. חיידקי ה-S. mutans מייצרים סביבם רב-סוכרים, וכתוצר לוואי מופיעה חומצת חלב היא הממיסה את המרכיב הסידני שבשן. כחומר גלם משמשים סוכרים מסיסים - יותר מן הכמות המוחלטת של הסוכרים יש חשיבות למשך שהייתם בפה ("לא למצוץ סוכריות") ולסוגיהם. הטבע צייד אותנו ברוק - הרוק סותר חומציות, מספק סידן לשן ומכיל חלבונים שאמורים לצמצם את אוכלוסיית החיידקים; ואמנם לכמות הרוק המופרש ולהרכבו השפעה רבה על בריאות השיניים. רוק - החיידקים "יורקים עלינו" בכל-זאת וגורמים עששת - זוהי הבעיה הרפואית הנפוצה ביותר בקרב האוכלוסיה למעט הצטננויות. שורה ארוכה של אמצעי מניעה וריפוי עומדים לרשות המלחמה בעששת - הוספת פלואוריד למי-שתיה, מברשות שיניים להסרת רובד החיידקים ולעיסוי החניכיים, משחות שיניים וג'לים מכילי פלואוריד, חוט דנטלי וקיסמים לסילוק שאריות מזון מבין השיניים ולעיסוי החניכיים, נוזלי שטיפה לסילוק חיידקים, שרפים לסתימת חריצים זעירים באמייל בהם יכולים להשתכן החיידקים, וסתימות לחורים שכבר הופיעו בשן, בטרם יפלשו החיידקים פנימה למוך השן וייגרמו זיהום קשה. ועדיין חדרי ההמתנה לרופאי השיניים עמוסים.

והנה, חוקרים לונדוניים בראשותו של צ'רלס קלי (Kelly), מצביעים על תקווה חדשה - פפטיד. מתברר כי חיידקי S. mutans מצויידים בחלבון מיוחד שנצמד לכעין קולטנים מיוחדים שעל פני השן, כך שהמזון העובר בפה והרוק השוטף אותו אינם מנתקים אותם מעגינתם על פני השן, ואף מברשת השיניים מתקשה בכך, במיוחד כשאין מקפידים בצחצוח. מדובר בחלבון גדול שכינויו אדהזין, לאמור מצמיד, שכשמו כן הוא. חלבון בנוי, כידוע, כשרשרת ארוכה של חומצות אמינו הקשורות זו לזו (פוליפפטיד); קלי ועמיתיו זיהו קטע קצר יחסית, בן 20 חומצות אמינו, שהוא הקטע הקריטי להיצמדות. הם סינתזו אותו במעבדה והוכיחו כי אכן פפטיד זה נצמד לקולטנים שעל פני השן. בשלב זה עברו לניסויים בקבוצות קטנות (קטנות מאד) של מתנדבים. המתנדבים כולם עברו שטיפות פה מחטאות ואז חולקו לשלוש קבוצות: קבוצה אחת זכתה פעמיים בשבוע, במשך 3 שבועות, לטפטוף של תמיסת הפפטיד המיוחד; קבוצה שניה עברה טיפול דומה אלא שהתמיסה הכילה פפטיד אחר, שאין לו קטע משותף לחלבון אדהזין; לחברי הקבוצה השלישית טפטפו תמיסה שכלל לא הכילה פפטיד. החוקרים עקבו אחר אוכלוסיות החיידקים על שיני המתנדבים. התברר כי השיניים שטופלו בתמיסת הפפטיד המיוחד נותרו נקיות מחיידקי S. mutans לפחות במשך שלושה חודשים, בעוד שבשתי הקבוצות האחרות התיישבו החיידקים יוצרי החומצה בתוך שלושה שבועות (Nature biotechnology, ינואר 1999).

לאחר הטפטוף נותר הפפטיד בפה 6 שעות בלבד. כיצד אם כן הוא מקנה הגנה כה יעילה וכה ממושכת מפני חיידקי S. mutans? כפי הנראה סילוק החיידקים המזיקים מאפשר לחיידקים אחרים להתיישב על פני השן, חיידקים שאינם מייצרים חומצות ואינם פוגעים בשן, אך שמעכבים התנחלות של החיידקים המזיקים, יוצרי החומצה. אם אכן ניתן יהיה לחזור על תוצאות אלו בקבוצות נבדקים גדולות, אולי יבוא יום שנשמע סיסמת פרסומת בנוסח "פ-פטיד בכל פה".

פורסם ב"גליליאו" גיליון 33, מרץ-אפריל 1999

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה