נגיפי הפפילומה - למה חשוב גם לגברים להתחסן - סתיו כסלו

בואו נדבר על HPV - (גברים, קריאה חובה)

'פפילומה' (Human Papilloma Virus - HPV) זו משפחה של נגיפים המכילה 150 זנים שונים. הנגיפים הללו פוגעים בעור ובריריות של בני אדם, עם משיכה מיוחדת לאיברי המין והרבייה.

רבים מהנגיפים הללו גורמים ליבלות באתר ההדבקה, בין אם מדובר בעור, בצוואר הרחם, בפין, בלוע, בדרכי הנשימה - ועוד. לעיתים היבלות יכולות להיות דרמטיות למדי, כאלה שגורמות לפגיעה קשה באיכות החיים, או לחסימות חוזרות בדרכי הנשימה עד כדי סכנת חיים.

חלק מהזנים, אך לא כולם, גורמים לא רק ליבלות - אלא גם לנגעים סרטניים.

ההשלכות של נגעים סרטניים כאלה הן דרמטיות, שכן הטיפול הדפיניטיבי לכל סרטן הוא הסרתו בשלמותו באופן כירורגי: בסרטן צוואר הרחם הדבר מתרגם להסרה של הרחם כולו; ובסרטן הפין - הסרת הפין (Penectomy).

עכשיו שני דברים שעלולים לבלבל בהקשר לסרטן ו-HPV:

1. רוב (אם לא כל) מקרי הסרטן בדרכי המין מקורם בהידבקות בזנים המסרטנים של HPV.

2. מרבית מי שנדבק ב-HPV, גם בזנים המסרטנים, לא יחלה בסרטן. בדיוק כמו שמרבית ממי שיחלה בחצבת לא יפתח דלקת מוח, ורוב מי שידבק בפוליו לא יפתח שיתוק.

בדרך כלל מערכת החיסון מצליחה להשמיד את הנגיף. הבעיה מתחילה כשהיא, מאיזושהי סיבה, לא מצליחה לעשות זאת. אט אט מתפתח זיהום כרוני ב-HPV, כזה שדוחף את התאים המקומיים לעבור התמרה סרטנית. זה אמנם אסימפטומטי, אבל לרוב עוברים 1-3 עשורים בין הדבקה להופעת סרטן עקב HPV.

נהוג לכנות את הזנים השונים של HPV בהתאם למספר שלהם. כך למשל זנים 16 ו-18 הם הזנים הכי מסרטנים של HPV, ואילו זנים 6 ו-11 אמנם לא מסרטנים, אבל כן גורמים ליבלות איומות.

בשל התפוצה הכל-כך רחבה, וההשלכות הכל-כך קיצוניות, הושקע מחקר רב בנגיפים הללו. אנחנו יודעים להסביר מצוין למה נגיפי HPV גורמים לסרטן, אבל אנחנו לא כל כך יודעים לומר למה ספציפית זנים 16-18 מסרטנים, לעומת זנים אחרים.

בכל אופן, מנגנון ההתמרה הסרטנית של HPV הוא מעניין. אנחנו נוהגים לומר שבשביל שתא יעבור התמרה סרטנית, הוא צריך לעבור 2 מוטציות: אחת שתנטרל את מנגנוני ההגנה שלו, ואחת נוספת שתגרום לו להתחלק באופן בלתי נשלט.

מה שקורה זה שהגנום של נגיפי ה-HPV הוא DNA, ולעיתים - באופן רנדומלי - הם עוברים אינטגרציה בגנום שלנו. מרבית ה-DNA של הוירוס נבלע ואיננו מתבטא כלל אחרי אינטגרציה שכזו, אך חלקו הקטן נותר פעיל. מסיבות שאינן ברורות חלק מזני ה-HPV עוברים אינטגרציה בשיעור גבוה יותר מאשר אחרים.

שניים או שלושה חלבוני HPV, הנקראים E5, E6 ו-E7 (לרוב E6-7) הם המנוולים בסיפור: E6 ידוע ככזה שמנטרל את אחד ממנגנוני ההגנה המרכזיים של התא - הגן p53 ("שומר הגנום"); ואילו E7 מנטרל מנגנון הגנה מרכזי נוסף שידוע בשם RB.

כפי שאמרנו קודם, אנחנו זקוקים גם לנטרול ההגנות התאיות, וגם למוטציה נוספת שתדחוף את התא להתחלק באופן בלתי נשלט - אך E6 ו-E7 בעיקר תוקפים את מנגנוני ההגנה של התא. זוהי הסיבה המרכזית, ככל הנראה, לפער הגדול בין הידבקות לבין התפתחות התמרה סרטנית לאחר הידבקות בHPV.

בשל כך, נאמר על הידבקות ב-HPV שהיא הכרחית - אך לא בהכרח מספקת - להתפתחות סרטן עקב נגיף זה. זה כן נכון שלעיתים E6 ו-E7 יכולים לבדם לדחוף להתמרה סרטנית, ועדיין.

לפעמים יש חוסר מזל של ממש, והאינטגרציה של גנום ה-HPV ממוקמת בדיוק ליד גן שגורם לתא להתחלק, ופוגעת בבקרה שלו. דוגמה לגן שכזה הינו הגן Myc, שהוא מכר ידוע לכל בוגרי הביולוגיה והרפואה. אגב, הגן הזה אחראי גם להתמיינות של תאים, אבל זה נושא לשרשור אחר.

בכל מקרה, קיימים 3 חיסונים כיום כנגד HPV. ההגנה הצולבת בין זנים שונים של HPV היא חלקית בלבד, ולכן אין אף חיסון שמגן כנגד כל ה-150 זנים. החיסון הראשון מאת חברת GSK נקרא Cervarix, והוא מגן מפני 2 הזנים המסרטנים 16 ו-18. שני החיסונים האחרים, אשר מכונים Gardasil, הם מטעם חברת Merck.

בהתחלה Merck פיתחה חיסון כנגד 4 זנים: שני הזנים המסרטנים 16, 18; ושני הזנים 6 ו-11 שגורמים ל-90% מהיבלות בדרכי המין.

לאחר מכן פיתחה Merck גרסה נוספת לחיסון זה, שמגן מפני 9 זנים: 7 זנים מסרטנים (16, 18, 31, 33, 45,  52 ו-68), ו-2 הזנים הלא-מסרטנים 6 ו-11. חיסון זה נקרא גרסדיל 9.

מוערך כי גרדסיל 9 יוכל למנוע כ-90% מכלל מקרי הסרטן בדרכי המין בעולם, הן אצל גברים והן אצל נשים, וגם למנוע חלק מהסרטנים ברקטום ובלוע.

למעשה יעילותו של החיסון כה גבוהה, ככה שלא רק ברמת הפרט רואים ירידה בסיכון לחלות, אלא ממש ברמת האוכלוסייה אפשר לראות שהתחלואה הלכה למעשה נעלמה. באוסטרליה עם 70% מחוסנות הגיעו לאפקט של חסינות עדר. תוך שנים ספורות ירידה של יותר מ-90% ביבלות מין, וירידה ב-70% במספר סרטני צוואר הרחם.

כמה נקודות חשובות על חיסוני ה-HPV:

1. יעילות החיסון תלויה במיוחד בכך שמתחסנים לפני שנחשפים ל-HPV. לכן כדאי להתחסן שנים ספורות לפני שמתחילים במגע מיני.

2. החיסונים מומלצים באופן גורף לכל האוכלוסייה עד גיל 26, אך מותרים בהחלט לשימוש עד גיל 45. 

הרעיון המנחה הוא שישנה תחלופה גבוהה של פרטנרים בגילאים הצעירים יותר, וזה פוחת עם הזמן. נוסף על כך, יתכן שבגילאים מבוגרים יותר כבר נדבקו ב-HPV, מה שמפחית מיעילות החיסון. עדיין, ניתן להתחסן עד גיל 45.

3. בישראל חיסונים ה-HPV ניתנים באופן שגרתי בכיתה ח'. הבעיה היא שהם רק ניתנו רק החל משנת 2014, כלומר לילדי שנות ה-2000 ואילך. מי שנולד לפני כן - אתם יותר ממוזמנים להשלים את החיסונים החשובים הללו כעת.

4. ב-2014 ניתן Cervarix שמגן רק מפני 2 זנים, ב-2015 ניתן Gardasil-4, ורק ב-2020 ממש התחילו עם Gardasil-9 כדרך קבע פה בארץ.

5. החיסון ניתן ב-2 או 3 מנות לאורך חצי שנה, כתלות בגיל (בילדים 2 מנות, ביותר מבוגרים 3 מנות).

6. עד היום ניתנו מאות מיליוני מנות של חיסוני HPV, והם בטוחים ומצוינים.

7. בהקשר לסרטן צוואר הרחם - מלבד התחסנות, כדאי גם לעבור בדיקות Pap תקופתיות. בבדיקות הללו למעשה בוחנים את הרקמה בדופן צוואר הרחם, ומעריכים האם התאים שם מתחלקים באופן תקין או עודף.

זאת אומרת שמדובר בבדיקת סקר שמזהה התפתחות של נגעים סרטניים, ומאפשרת לטפל בהקדם במידה ומזהים זאת. החיסון, לעומת זאת, ממש מונע התפתחות סרטן - אך הוא איננו יעיל ב-100% כיוון שישנם עוד זנים מסרטנים שאינם כלולים בו.

משמעות הדבר היא שחיסון לא מקנה פטור מ-Pap, ולהיפך.

וגברים - החיסון הזה רלוונטי. שיווקו אותו כ"חיסון נגד סרטן צוואר הרחם", כשבעצם זה חיסון נגד נגיף מנוול שגורם לתופעות איומות. חראם על היבלות, בחייאת תגשו להתחסן. אני בעצמי השלמתי שנה שעברה את החיסון.

ולא לבעלי לב חלש, אבל אתם מוזמנים לראות בעיניים מה המשמעות של יבלות בדרכי המין (חפשו ברשת 'condyloma').

בריאות איתנה לכולם

לקריאה נוספת:

1. על חיסון הפפילומה - באתר משרד הבריאות  

2. המאמר ובו הנתונים מאוסטרליה

Genital warts in young Australians five years into national human papillomavirus vaccination...

3. ההמלצות להתחסן  באתר המרכז לבקרת מחלות באוטלנטה (ה-CDC) 

סתיו כסלו, בוגר תואר ראשון (בהצטיינות יתרה) במדעי הרפואה מאוניברסיטת תל אביב. סטודנט לרפואה בטכניון.

פורסם במקור בטוויטר של המחבר

חיסון חדש, של חברת Novavax, נגד נגיף הקורונה - ענר אוטולנגי

 

אז לפני כמה ימים אושר לשימוש בארה"ב חיסון חדש נגד קורונה, של חברת Novavax. אני כבר כתבתי על החיסון הזה בעבר, וזה חיסון מאוד מעניין. מבחינת האזוטריקה, האנקדוטה הכי מעניינת לגביו היא שיצורו דורש שימוש בתאים של עש. אבל הוא בעיקר מעניין כי הוא מייצג דור חדש של חיסונים ישנים.

החיסונים הקלאסיים של עולם הרפואה (בניגוד לחיסוני הmRNA והווקטורים הויראליים שהגיעו בעשור האחרון, ונכנסו לשימוש רחב בקורונה) מתחלקים לשתי קבוצות עקרוניות: 
1. חיסונים מוחלשים, שבהם חושפים את המתחסן לצורה מוחלשת שאינה מזיקה של הפתוגן, והגוף מייצר חסינות שיעילה גם נגד הצורה הפראית. 
2. חיסונים מומתים, שבעצם חושפים את המחוסן לגרסה מומתת של הפתוגן. עכשיו, כתבתי שניתן לחלק את החיסונים הקלאסיים לשתי קבוצות עקרוניות, משום שאת החיסונים המומתים ניתן לחלק לעוד מספר קבוצות שלא כולם יכניסו אותם תחת ההגדרה של חיסונים מומתים, אבל העיקרון בכל הקבוצות האלו הוא זהה - חושפים את המתחסן לחתיכות של הפתוגן, או לפתוגן השלם, שאין לו שום יכולת התרבות, או יכולת לחדור לתאים שלנו. זה חשוב מאוד מבחינה אימונולוגית, כי הגוף מגיב לפתוגנים שנכנסים לתוך התא בצורה אחרת לגמרי. 

חלק מההתלהבות מחיסוני mRNA היא היכולת שלהם למעשה לחקות את התהליך הזה של כניסה לתא, בדומה לנגיף חי או נגיף מוחלש בחיסון מוחלש. לכן אפשר לחשוב על חיסוני mRNA, וחיסוני ווקטור ויראלי, כדור הבא של החיסונים המוחלשים. 

אבל לחיסונים המומתים יש גם תפקיד ומקום, ובמיוחד לדורות היותר מתקדמים של החיסונים האלו, כמו חיסוני הסאביוניט והחיסונים הרקומביננטים. חיסונים שכוללים חלקים מאוד ספציפים של הנגיף. לפעמים ברמת הפפטיד (חתיכה מחתיכה של הנגיף). 

לחיסונים האלו יש כמה יתרונות מאוד גדולים על הדורות הישנים של חיסונים מוחלשים ומומתים מהדורות הישנים. זמן הפיתוח שלהם הרבה יותר מהיר בתיאוריה. הם נחשבים בטוחים יותר. ניתן לייצר אותם ללא גידול של הנגיף. וניתן לנתב באמצעותם את התגובה של מערכת החיסון לאזור ספציפי בנגיף. 

החיסרון הגדול ביותר שלהם הוא שהם לא תמיד מעוררים תגובה חיסונית מאוד טובה. כאמור, עצם העובדה שהם לא נכנסים לתאי הגוף כבר למעשה חותכת בבשר העמוק של תגובת מערכת החיסון אליהם. 

אבל גם במה שנשאר התגובות הן לעיתים 'לא מזהירות' ודורשות שימוש בחומר שמעודד את המערכת החיסון לפעול, או בז'רגון המקצועי - אדג'וואנט. ושימוש באדג'וואנטים מביא איתו הר שלם של בעיות נוספות שצריך להתחשב בהם במהלך הפיתוח והייצור של החיסון. 

אז איפה Novavax נכנסת? ומה הבשורה הגדולה של החיסון הזה? הטכנולוגיה של Novavax היא למעשה הדור הבא של החיסונים המומתים, או ספציפית של חיסוני הסאביוניט הריקומביננטים. זה חיסון שמציג חלבון בודד של הנגיף, שמיוצר (כאמור) בתאים של עשים (זה לא מסוכן), ואפילו יש בו אדג'וואנט (ספונין). 

אבל! מה שמיוחד בו זה שהחלבון הבודד שהוא מציג לא סתם מורחף בנוזל, אלא מוצג בצורה של קומפלקס של מספר יחידות של החלבון הזה. לפעמים קוראים לזה רוזטה, או ננו-חלקיק. לצורך העניין, בחיסון שלהם לקורונה מדובר בכמה חלבוני ספייק שמחוברים ביחד לאיזו פלטפורמה. 

ולמה זה חשוב? כי כשמערכת החיסון פוגשת סתם חלבון שצף לו במרחב הבין תאי, התגובה שלה אליו היא יחסית חלשה, ולא תמיד נעה לכיוון של תגובה שמאפיינת תגובה לנגיפים. אבל כשמציגים לתאי מערכת החיסון את אותו חלבון בצורה צפופה ומאוגדת, התגובה הרבה יותר חזקה.

וכשחושבים על זה, זה לא כל-כך מפליא, הרי כך נראית מעטפת של נגיף: איגוד של חלבונים בצורה צפופה. ואת מכניקת הפגישה שבין תא של מערכת החיסון ונגיף, החיסונים האלו מנסים לחקות. ואני כותב חיסונים, כי Novavax הם לא היחידים שמפתחים חיסונים שמנסים לעשות את זה.

ישנם חיסונים שמנסים לעשות את זה בצורה יותר ישירה: קח נגיף, רוקן ממנו את התוכן ותשאיר רק את המעטפת שלא עושה כלום, והנה קיבלת ננו חלקיק. אם יש לך נגיף שמאוד קל לעבוד איתו, ואתה רוצה לייצר חיסון לנגיף אחר, פשוט תחליף חלק מהמעטפת של אותו נגיף, כך שתיראה כמו המעטפת של נגיף אחר.

צריך להדגיש שלא מדובר באותה טכנולוגיה כמו החיסון של J&J או אסטרא-זנקה. חיסונים אלו המתבססים על ווקטורים ויראליים, משמים להכנסת מידע גנטי לתא, ולמעשה עובדים בצורה דומה לחיסוני ה-mRNA. פה אנחנו מדברים על חלקיק ויראלי ריק, שרק המעטפת שלו נחשפת למערכת החיסון.

הבעיה עם האסטרטגיה הזו היא שמעטפות ויראליות הן לא תמיד יציבות, ואם הן יציבות ואתה רוצה להחליף חתיכה מהן בחלבון של נגיף פחות יציב, אבל מערכת החיסון כבר מכירה חלקים מהמעטפת של נגיף שאתה משתמש בו כנשא, אז לא בטוח שתיווצר תגובה חיסונית. 

אז מדענים מחפשים דברים אחרים שיוצרים ננו-חלקיקים בקלות ושניתן להדביק להם חתיכות מנגיפים אחרים (בתמונה). ל-Novavax יש טכנולוגיה אחת, אבל בזמן הקורונה צבא ארה"ב החל לפתח חיסון לקורונה שמתבסס על חלבון שנמצא לכולנו בגוף, שנקרא פרטין. 

פרטין יוצר באופן ספונטני וטבעי ננו-חלקיקים, אז ניתן באמצעים של הנדסה גנטית די פשוטה להצמיד לו, לדוגמה, ספייקים של קורונה, ולייצר ננו-חלקיק של ספייקים. ופרטין הוא לא החלבון היחידי שעושה את זה. ישנן עוד מספר פלטפורמות שנמצאות בשלבי פיתוח שונים. 

אבל למה להמשיך לפתח חיסונים כאלו בעידן ה-mRNA? ובכן, יש דברים שלא ניתן לעשות עם mRNA, לרבות חיסונים לכל מיני חיידקים, שלא תלויים במסלול התוך תאי. בנוסף לכך, החיסונים האלו בעלי פוטנציאל להיות הרבה יותר יציבים, מה שיעזור לחסן במקומות ללא שרשת קירור נאותה. 

ויש כאלו שיגידו שהימצאות של חיסון בטכנולוגיה "יותר קלאסית" (אם כי אני חושב שביססתי שמדובר עדיין בטכנולוגיה חדשה), תתן אופציה להססני חיסונים, לפחות עד שהאמון בציבור בטכנולוגיות ה-mRNA יגדל מספיק. 

למתנגדי החיסונים, זה כמובן לא ישנה דבר. כשיצאו חיסוני ה-mRNA הם דיברו על זה שמדובר בחיסונים חדשים. עכשיו כשיש אישור גם לנובאוואקס, הם ימצאו סיבות לא להתחסן בו, וגם כשלבסוף יאושר בארץ חיסון קלאסי אמיתי הם לא יתחסנו בו. כי הם מתנגדי חיסונים. והם מתנגדים גם לחיסוני השגרה הקלאסיים.

החיסון בטוח, ותופעות הלוואי שלו יסומנו בהתאם לחוק. 

ענר אוטולנגי הוא דוקטורנט לאימונולוגיה באוניברסיטת בן-גוריון.  

פורסם במקור בטוויטר של המחבר

על נמלים (קמפוניות), חיידקי Blochmannia סימביוטיים ושתן של כלבים - איגור ארמיאץ'

 

נמלים מסביב לעץ אוספות את שתן הכלבים הספוג בחול סביבו. 
חולון,  יולי 2022.  צילום - איגור ארמיאץ' 

הקמפוניות הפולחות (Camponotus fellah) האלה הגיעו אל עמוד העץ הזה בשביל שתן הכלבים הספוג בחול סביבו. 

ישנה אמונה כי נמלים נמשכות לשתן של אנשים חולי סוכרת, בעבור הגלוקוז המצוי בשתן. לא ברור לי עד כמה האמונה נכונה, ועד כמה היא אגדה אורבנית עתיקה. עבור הקמפוניות, מכל מקום, נמצא (1) כי מקור המשיכה העיקרי שלהן הוא שתנן - תוצר של פירוק חומצות אמינו, המהווה את אחד המרכיבים הראשיים של השתן. בהינתן תמיסת סוכר ותמיסת שתנן בריכוז שווה, ההעדפה של הקמפוניות היא ברורה.

כאשר התופעה נצפתה לראשונה, זו הייתה תעלומה, שכן גופן של הנמלים לא יכול להשתמש בשתנן. אך לתעלומה נמצא זה מכבר פתרון (2) - מערכת העיכול של חרקים רבים מכילה בקטריוציטים (bacteriocyte), תאים שנועדו לשכן בתוכם חיידקים סימביונטיים. בבקטריוציטים של הקמפוניות מצויים חיידקים מהסוג Blochmannia, המסוגלים לייצר אנזים (urease) המשמיש את השתנן לייצור חומצות אמינו. 

מחזור זה של השתנן מאפשר לקמפוניות לחיות בסביבות עניות במקורות חנקן - כל עוד יש להן גישה לשתן של חולייתנים. לא ברור עד כמה הן יצטרכו לצרוך שתן בסביבה עירונית עשירה במזון, אך בבית-גידול דל כמו חולות החוף, כל כתם פיפי הוא אוצר עבור המושבה.

הפניות

1. DOI: 10.1111/aec.12840

2. DOI:10.1186/1741-7007-5-48

איגור ארמיאץ' הוא דוקטורנט באוסף העכבישנים הלאומי

פורסם בדף הפייסבוק "ארצות החמרה - שמירת טבע במישור החוף" - 12 ביולי 2022

על פדרין, רעלן חיידקי, בקצרחפית עם צבעי אזהרה - איגור ארמיאץ'

קצרחפית וצבעי האזהרה שלה - בית דגן
צילום: איגור ארמיאץ'

"איזה חלק של אדום-שחור לא הבנת?" - אומרת לי הקצרחפית Paederus littoralis. אבל אני מתקשה להבין. להרבה יצורים יש צבעי הרתעה, ורובם לא יכולים להזיק לי.

רק כשאני מגיע הביתה, ומתיישב להגדיר את החיפושית שצילמתי בקרקעית הנחל היבש, אני מבין שאזהרתה לא הייתה בלוף.

נקבות בסוג Paederus משכנות בגופן חיידקי פסאודומונס (Pseudomonas), ואלה מייצרים חומר הנקרא פדרין (pederin). חומר זה, מולקולה אורגנית בינונית בגודלה, עוצר התחלקות תאים, וכבר בריכוזים נמוכים מאוד מהווה רעל לאדם. הפדרין מצוי בנוזלי גופן של הקצרחפיות. כל עוד הנוזלים נמצאים בתוך הגוף, אין בעיה. אפשר לתת לחיפושית הקטנה לרוץ על-גופנו כאוות נפשה. אבל אם קרה ופצענו או מחצנו את החיפושית, מקום המגע עם החרק יפתח תסמינים של כווייה, עם שלפוחיות, תוך יום וחצי עד שלושה ימים. היתקלויות כאלה מדווחות מדי שנה מכל רחבי העולם, במקומות דוגמת איראן, ברזיל, הודו וקניה, ועיקר התרחשותן הוא בקיץ. עקב פגיעתן, חיפושיות אלה ידועות לפעמים בתור "חרק הדרקון". בין האנשים שנפגעים תדירות ממגע עם הקצרחפית, נמצאים דייגים, המבלים על גדות מקווי-מים - בית-גידולה המועדף של Paederus littoralis ומינים נוספים בסוג.

אבל כמובן שזה לא כל הסיפור, שכן עקב יכולתו לעצור חלוקת תאים, הפדרין נבחן כיום כתרופה שתוכל להילחם בעתיד בסוגי סרטן שונים.

מקור עיקרי:

Fain, A. (1966). Toxic action of rove beetles (Coleoptera, Staphylinidae). Memorias do Instituto Butantan, 33, 835-844.

איגור ארמיאץ' הוא דוקטורנט באוסף העכבישנים הלאומי

פורסם בדף הפייסבוק "ארצות החמרה - שמירת טבע במישור החוף" - 15ביוני 2022

על ג'סטין ביבר ונגיפים ממשפחת ההרפס - ענר אוטולנגי

 

ג'סטין ביבר הוא דוש. אבל נגיפים ממשפחת ההרפס שמים אותו בכיס הקטן. לנגיפים האלו יש יכולת מופלאה להישאר רדומים (לטנטים) בתאים שלנו. 

הרבה מהמנגנונים שמאפשרים להם לעשות את זה, עדיין לא ברורים, והבנתם מהווה את אחד האתגרים הגדולים בפיתוח תרופה יעילה עבורם.

במקרה של ביבר מדובר בנגיף ה-Varicella zoster, או בעברית - אבעבועות הרוח. לא אבעבועות הקוף! מיינד יו! אלו לא אותם נגיפים או משפחה. 

זוסטר, כאמור, שייך למשפחת ההרפסים, שבבני אדם כוללת את הרפס סימפלקס 1 ו-2 (אלו גורמים לפצעים בפה ובאיברי המין), CMV ו-EBV (שגורמים למחלת הנשיקה), וזוסטר שגורם לאבעבועות רוח... ושלבקת חוגרת. 

שלבקת חוגרת היא למעשה המצב בו נגיפי זוסטר במערכת העצבים מתעוררים, ועל הדרך גורמים לכאב רב, פריחה ולפעמים שיתוק. כאשר זה מתרחש בפנים, זה מכונה סינדרום "ראמזי האנט". וזה מה שיש לביבר.

ובעוד שאין לנו תרופה יעילה להרפסים (למעט אציקלוביר - זובירקס), יש לנו, לפחות לזוסטר - חיסון. 

ביבר נולד ב-1994, מה שאומר שהוא היה בערך בן 6, כשהתחילו לחסן לאבעבועות רוח בקנדה (מולדתו). יכול להיות שהוא נולד קודם, או שפספס את ההזדמנות להתחסן, בכל מקרה נראה שהוא לא חוסן, ולא היה מחוסן, סביר להניח שהמצב הזה היה נחסך ממנו. 

וחשוב שתסתכלו עמוק לתוך פניו החצי משותקות של אליל הנוער הזה, כדי להבין שאבעבועות רוח, היא לא סתם מחלת ילדות קלה. עלולות להיות לה השלכות מאוד לא נעימות, הן בהדבקה הראשונה, ולעיתים אף שנים מאוחר יותר.

חסנו את ילדיכם לאבעבועות רוח!

ענר אוטולנגי הוא דוקטורנט לאימונולוגיה באוניברסיטת בן-גוריון.  

פורסם במקור בטוויטר של המחבר

טיפול חדשני למחלת החירכון באגס על ידי אנזימים מהונדסים המשבשים תקשורת בין חיידקים - מכון מיגל

 

התפתחות עמידות לאנטיביוטיקה בחיידקים, המחוללים מחלות בבני אדם, בבעלי חיים ובצמחים מהווה אתגר גדול ברפואה, המצריך מחקר ופיתוח של אסטרטגיות חדשות לטיפול בחיידקים. עם השנים וההתפתחות האבולוציונית של החיידקים, הופך האתגר לקשה יותר ויותר. החיידקים מפתחים עמידות, כך שיעילות האנטיביוטיקה הולכת ונחלשת. בנוסף לכך, בחלק מהמדינות השימוש באנטיביוטיקה לצורך התמודדות עם מחלות בחקלאות נאסר, והמרוץ אחר פתרונות חלופיים נמצא בעיצומו.

מחקר חדש במכון המחקר מיגל מתמקד בגישה חדשנית, המבוססת על אנזימים מהונדסים המצליחים לשבש את התקשורת הבין תאית בחיידקים ובכך מעכבים את התפתחות המחלה. בראש קבוצת המחקר, העוסקת בשימוש באבולוציה של אנזימים למטרות ביוטכנולוגיות וסביבתיות, במכון המחקר מיגל, עומדת ד"ר ליבנת אפריאט-ג'ורנו, המשמשת גם כמרצה בפקולטה למדעים במכללה האקדמית תל-חי.

"עקב בעיית התפתחות חיידקים עמידים לאנטיביוטיקה, גובר הצורך במציאת פתרונות חדשים, ביניהם כאלו שאינם מבוססים על מולקולות קטנות ההורגות חיידקים (כמו שאנטיביוטיקה מחסלת). אחד הפתרונות שנבחנים בשנים האחרונות, מבוסס על שיבוש התקשורת הבין תאית שיש לחיידקים, מאחר ומערכת זו מבקרת את יכולתם לגרום למחלה. חיידקים חיים לרוב כאוכלוסיות ולא כפריטים בודדים והם בעלי יכולת לזהות ולספור פריטים זהים באוכלוסייה ואף פריטים ממינים שונים, על ידי הפרשה וקליטה של מולקולות ספציפיות, שנותנות מידע על צפיפות האוכלוסייה. ברגע שהאוכלוסייה הגיעה לסף מסוים, החיידקים מזהים זאת בזכות אותן מולקולות סיגנל, דבר המוביל לביטוי גנים, למשל כאלו המעורבים בגרימת מחלה לאדם או לצמח. המשמעות היא שחיידק מסוים לא ייצא ל"התקפה" אם יש מעט  מדי פריטים ממנו, אלא רק אם הוא מזהה שיש לו אוכלוסיית חיידקים מספיק גדולה.  מטרת המחקר, הייתה להנדס אנזימים יציבים לתנאי סביבה שיודעים בצורה יעילה וממוקדת לפרק את מולקולות התקשורת המופרשות על ידי חיידקים, ובכך לשבש את התקשורת ביניהם  כדי שלא יוכלו לספור את עצמם ולחולל את המחלה" מסבירה ד"ר אפריאט-ג'ורנו.

אחת המחלות, בו הפיתוח החדשני של האנזימים המהונדסים התגלה כיעיל במיוחד היא מחלת החירכון (Fireblight), הנגרמת על ידי Erwinia amylovora. חיידק הגורם למחלה הקשה ביותר בגידול האגס, העשויה לתקוף גם עצי פרי אחרים כגון תפוח, שסק, עוזרר ועוד. המחלה הגיעה לישראל ב- 1985 כאשר בחלק מהשנים הנגיעות בחירכון היתה זניחה, אך בשנים אחרות המחלה גרמה לנזקים משמעותיים עד כדי תמותת מטעים שלמים. במהלך השנים נראו שתי מגפות חירכון ארציות. הראשונה בין 1994 ל-1996 והשנייה ב-2010. בשני המקרים היה חשש אמיתי להמשך קיומו של ענף האגסים, וממשק המשלב שימוש באנטיביוטיקה (סטרנר) על פי מערכת תומכת החלטה, שפותחה על ידי פרופ' דני שטינברג מוולקני, בשילוב עם תכשירי נחושת נתן את המענה להתמודדות מוצלחת עם המחלה. ב 2021 פסק הייצור העולמי של התכשיר סטרנר, מה שהשאיר את החקלאים עם סל תכשירים מצומצם המבוסס בעיקר על תכשירי נחושת. ההגנה מפני חדירת החיידק מתבצעת בעיקר בתקופת הפריחה, כאשר תכשירי נחושת ניתנים בתדירות יחסית גבוהה יותר על מנת להגן מפני אירועי הדבקה (כאשר הטמפרטורה והלחות מתאימים להתרבות החיידק). בדומה לתכשירים אנטיביוטיים, גם כנגד תכשירי נחושת ידועה התפתחות עמידות בחיידקים שונים, ועל כן מציאת טיפול חדשני כנגד המחלה קריטי להמשך ההתמודדות עמה.

ד"ר אפריאט-ג'ורנו וצוות מעבדתה החלו לבחון את השימוש באנזימים נגד מחלה במחקר זה שמומן על ידי קרן יק"א ומשרד החקלאות. צוות המעבדה אפיין אנזימים פעילים עם מולקולת התקשורת שהחיידק מפריש ולאחר מכן הנדס, על ידי שיטה שנקראת אבולוציה מכוונת במבחנה, אנזימים ספציפיים המשופרים ביכולת שלהם לשמור על פעילות גם בטמפרטורה גבוהה. מהאנזימים הללו יצרו החוקרים תמיסה אותה ריססו על התפרחת של האגס ובחנו את רמת ההגנה של האנזימים המהונדסים במטע בשיתוף עם ד"ר מרי דפני ילין ממו"פ צפון במיגל.

כמו כן בשיתוף עם ד"ר ליהי אדלר-אברמוביץ מאוניברסיטת תל אביב הוכנסו אנזימים אלו לננו-מבנים מבוססי פפטידים שהובילו להארכת חיי המדף של האנזימים, דבר מהותי לקראת יישום הפיתוח. במהלך המחקר נערכו שלושה ניסויים: בניסוי הראשון תמיסת האנזימים רוססה לפני ההדבקה המלאכותית בחיידק הגורם מחלה, בניסוי השני רוססה התמיסה ביחד עם החיידק ובניסוי השלישי לאחר ההדבקה עם החיידק. תוצאות המחקר גילו כי הטיפול האפקטיבי ביותר מתקבל כאשר הטיפול נעשה לפני ההדבקה בחיידק. נמצא כי רמת ההגנה עומדת על 70% בדומה לטיפול באנטיביוטיקה באותו ניסוי.   

על הפיתוח החדשני נרשמו שני פטנטים.

המחקר פורסם בכתב העת המדעי:  "American Chemical  Society- Applied Materials and Interfaces"

לאחרונה, הוביל צוות המעבדה במכון המחקר מיגל, מחקר נוסף בשיתוף פרופ' דב פרוסקי ושלומית דור, שמצאו כי אותו אנזים מהונדס, מסוגל גם לעכב התפתחות מחלה פטרייתית  נוספת – Penicillium expansum, הגורמת לריקבון העובש הכחול, לאחר קטיף בתפוחים, ומהווה את אחד הגורמים המגבילים אחסון של פירות נשירים לאחר קטיף. האנזים המהונדס הצליח לעכב את התפתחות המחלה בכ-40%. מחקר זה פורסם לאחרונה בעיתון Journal of Fungi, קישור למאמר, ונרשם פטנט גם על פיתוח זה.

פורסם ב"יבול שיא", 189, אפריל 2022, 

סינדמיית שחפת-קורונה - סתיו כסלו

כששתי מגיפות מתחברות ויוצרות מגיפה אחת

באפידמיולוגיה נהוג לדבר על שלוש רמות של תחלואה: אנדמיה ("תחלואת בסיס רגילה"), אפידמיה (תחלואה חריגה) ופנדמיה  - אפידמיה שמערבת מספר רב של מדינות, לרוב בשתי יבשות או יותר. אבל מה קורה כששתי מגפות שונות משפיעות ומחזקות אחת את השנייה? שהתחלואה באחת מגבירה את התחלואה באחרת? זו 'סינדמיה'.

ידועות לא מעט סינדמיות, אבל אולי המוכרת שבכולן היא השילוב הקטלני בין נגיף ה-HIV לבין החיידקים שגורמים לשחפת (Mycobacterium tuberculosis).

לפני שנמשיך בכיוון הזה, בואו נדבר רגע על שחפת. שחפת, או בלועזית 'Tuberculosis', היא מחלה ריאתית קשה שמקורה בחיידק Mycobacterium tuberculosis. כשליש מהאוכלוסייה האנושית נדבק בחיידקים אלו, ובכל שנה כ-2-1.5 מיליון בני אדם מוצאים את מותם בגללם. מרבית האנשים שנחשפים לא חולים כלל בכל ימי חייהם, אבל המיעוט שכן חולה - מפתח מחלה לא פשוטה בכלל.

מה שקורה זה שלאחר שנחשפים לחיידקים, חלק מהאנשים נדבקים. מכאן יש שתי אופציות: או שמערכת החיסון תצליח להשמיד את החיידקים במהרה, או שהחיידקים יגברו עליה ויצליחו לשרוד בגופו של הנשא. במידה והחיידקים הצליחו לשרוד, הם עלולים לעורר מחלה באופן מיידי, או לחילופין - יכנסו למסלול של הדבקה 'רדומה', לטנטית.

החיידקים מסוגלים לשרוד בתנאים לטנטיים במשך עשרות שנים - ממתינים בשקט לתנאים אידיאליים, ואז בבת אחת מתעוררים ומתרבים.

כאשר לבסוף המאבק בחיידק יוצא לפועל, מע' החיסון מתגייסת בצורה פתולוגית, ולמעשה נוצרים מעין 'גושים', או מסות, של תאים-חיסוניים. גושים אלו נקראים 'טוברקל' (tubercle), ומכאן השם 'טוברקולוזיס' - ריבוי של טוברקלים.

במקום רקמת ריאה פעילה, ישנם גושים מוזרים, נזק רקמתי, ופגיעה תפקודית.

האמת היא שטוברקלים יכולים להתפתח גם באתרים חוץ-ריאתיים. אתרים נפוצים כאלה הם הקרומים העוטפים את הריאות, קרומי המוח, הטחול, הכבד, בלוטות האדרנל, החצוצרות, והאפידידימיס. מה שכן, הם יכולים להתפתח בכל רקמות הגוף.

האמת היא שטוברקלים יכולים להתפתח גם באתרים חוץ-ריאתיים. אתרים נפוצים כאלה הם הקרומים העוטפים את הריאות, קרומי המוח, הטחול, הכבד, בלוטות האדרנל, החצוצרות, והאפידידימיס. מה שכן, הם יכולים להתפתח בכל רקמות הגוף.

לכן הביטויים הקליניים של מחלה פעילה בשחפת כוללים בעיקר תחלואה נשימתית דמוית שפעת - חום, כאבי שרירים, קוצר נשימה, שיעול כרוני - אבל לעיתים גם תופעות רבות אחרות.

בין היתר אפשר למנות כאבים בחזה, כאבי בטן וגב, כאבי ראש, שיתוק, עקרות וכו', הכל כתלות במקום בו מתפתח טוברקל.

מהם התנאים שמעודדים התפרצות של שחפת?

ובכן, מדובר בעיקר על מצבים שבהם מערכת החיסון נחלשת. זקנה, סרטן, ותת-תזונה. אלה חלק מהגורמים המובילים לכך. גורם מהותי נוסף, כמו שאפשר לנחש, הוא הידבקות קודמת ב-HIV.

למעשה, בעוד שנשאי HIV מהווים כ-10% מהנדבקים בשחפת, הם גם כ-30-50% מהנפטרים.

הממשק שבין HIV לבין שחפת הוא יותר מסתם דיכוי חיסוני. הטיפול התרופתי שמיועד למלחמה ב-HIV מגיב לרעה עם האנטיביוטיקות שנותנים כנגד השחפת, ולהפך. אגב, המנגנון המרכזי שידוע שבאמצעותו HIV מחמיר את השחפת הוא דלדול תאי T, אפילו עוד לפני התפרצות איידס.

סינדמיה

מסתבר שקורונה ושחפת גם הן מהוות סינדמיה. אולי בישראל זה לא כל כך מורגש, אבל כאשר שליש מהאוכלוסייה האנושית נשא של שחפת, אי אפשר להתעלם מההשפעה של הידבקות בקורונה על קבוצה זו. הידבקות בקורונה מגבירה פלאים את הסיכון להופעת מחלת שחפת פעילה, ואם זה לא מספיק, אז גם כזו שהיא חמורה יותר.

מנגד, חולי שחפת פעילים גם רגישים יותר לקורונה, ונוטים לסבול מתחלואה קשה יותר. באיזורים מוכי-שחפת, זה הרסני, שכן מופיעה קבוצה של מטופלים שיכולים להיות מדבקים בו זמנית בשתי מחלות נשימתיות שונות - עם ביטויים דומים.

אז איך קורונה מגבירה את הסיכוי להופעת שחפת?

התשובה לכך ככל הנראה נעוצה בתופעה שכתבתי עליה ברשומה קודמת - דלדול רחב היקף של תאי T. הקורונה הורגת את חלק מהתאים החיסוניים שלנו, וכך מייצרת תנאים אידיאליים להתפרצות של שחפת.

אגב, יש חיסון לשחפת בשם BCG (ה-B מציין 'Bacillus' שזו הצורה של החיידק, ואילו C ו-G מציינים את שמות המפתחים של החיסון - Calmette ו-Guerin). החיסון ניתן ימים ספורים לאחר הלידה במקומות בהם הוא בשימוש, והוא אחד החיסונים הכי נפוצים בהיסטוריה. לצערנו, ההגנה כנגד הדבקה שלו נמוכה, כ-20%, אבל הוא מפחית בצורה משמעותית את הסיכוי של הדרדרות משחפת רדומה לשחפת פעילה. סך הכל יעילות של כ-80% במניעת תחלואה. יש אגב הבדל ביעילות בהתאם לזנים של החיידק. 

בישראל החיסון לשחפת לא נמצא בשימוש שגרתי, אלא ניתן בעיקר לעולים חדשים ממדינות המוכות בתחלואה גבוהה. הסיבה המרכזית לשימוש הנמוך בחיסון בארץ הוא בדיקות הסקר לזיהוי שחפת. הבדיקות לזיהוי שחפת נשענות על תגובה חיסונית, ולכן קשה לזהות שחפת בלתי פעילה באוכלוסייה מחוסנת, ומכאן גם קשה להתערב תרופתית כשצריך. שחפת מדבקת רק בזמן מחלה פעילה, בניגוד למחלות נשימתיות אחרות, ולכן יש בכך היגיון. עכשיו אתם בטח שואלים את עצמכם, לאן אני חותר?

אקדים, שמדובר בתופעה מעניינת (מי ידע שאיזה חיידק עלום, שקיים בגופם של כ-2 מיליארד איש, יכול להתרבות עשרות שנים אחרי שהוא מתמקם בריאה בגלל נגיף סיני שמקורו בעטלף?). אבל, חשוב מזה, ישנה מיסקונספציה לפיה הקורונה פוגעת באנשים עם תחלואה נשימתית קשה מיידית, וזהו. או שמתים, או שלא. בפועל זה רחוק מאוד מהמציאות. הקורונה מעלה משמעותית את הסיכון לתופעות קרדיווסקולריות שונות עד שנה אחרי שנדבקים, מעלה את הסיכון להפרעות אוטואימוניות, מגבירה סיכון לשחפת - ועוד. לכן, אין מנוס מלבחון מחדש את היקפי התחלואה והתמותה מקורונה, ומכזו שלא נרשמה כויראלית.

מקווה שהיה מעניין, ורק בריאות.

מקורות וקריאה נוספת 

סקירה על הדבקה משותפת בשחפת ו-Covid-19 - מ- Frontiers in Medicine 

סקירה על הדבקה משותפת בשחפת ו-HIV - מ- Clinical Microbiology Reviews 

סתיו כסלו, בוגר תואר ראשון (בהצטיינות יתרה) במדעי הרפואה מאוניברסיטת תל אביב. סטודנט לרפואה בטכניון.

פורסם במקור בטוויטר של המחבר