בחודש דצמבר עשוי למות בידי אדם אחד הרוצחים הנוראיים ביותר שידע העולם. זהו נגיף האבעבועות, האחראי למותם של מליונים. כפי שמסתבר, השמדתו של מין שלם ־ מרושע ככל שיהיה ־ אינה דבר שר מה בכך
במקום כלשהו באטלנטה, ארה״ב, מחכה למותו נדון למוות. בשל סיבות בטחוניות אין סוהריו מגלים את מקום הימצאו המדוייק. לא מדובר ברוצח רגיל. בפיסגת כוחו היה אחראי לא למותם של יחידים ואף לא למותם של תריסרים, אלא למותם של מיליונים. האסיר גם אינו נמק בתא רגיל. אדי חנקן נוזלי עוכרים את רוחו ואת האוויר בסביבת מגוריו - מקרר נעול היטב, בחדר שגדלו כארון. למרות היותו נדון למוות, אין הוא מגלה חרטה על פשעיו או חשש מפני גורלו הממשמש ובא. הרוצח הוא נגיף האבעבועות השחורות (לא לבלבל עם אבעבועות הרוח של ילדינו) - אחד המחריבים מעוררי הפחד והנוראיים ביותר בהיסטוריה. עתה הוא ממתין להעברתו מן העולם.
 |
| כרזה מראשית המאה ה-19, המגנה את החיסונים הנעשים באמצעות הדבקה בנגיף אבעבועות הבהמות. איור: James Gillray, ספריית הקונגרס האמריקאי |
מבחינת הסיכון להתפרצות טבעית, חדלה מחלת האבעבועות להוות איום המוני לפני כעשור. זאת, הודות למערכה נמרצת ומקיפה של חיסון. ב-9 בדצמבר 1979 התכנסה בג׳נבה ועדה מטעם ארגון הבריאות העולמי לטקס חתימתה של מגילת קלף מקושטת בחותמת שעווה אדומה. בהכרזה, שנוסחה בחמש שפות, נאמר: ״אנו, חברי הוועדה העולמית לאישור היכחדות האבעבועות, מאשרים כי האבעבועות נעקרו מן העולם.״
ניתן היה, אולי, לחשוב, כי בכך הפכו האבעבועות לנחלת ההיסטוריה. אולם, כפי שהסתבר, ניצחוננו על המחלה עורר כמה שאלות חדשות, שלא נשאלו קודם לכן. בשדות הקרב הם אמנם הובסו, אך כמו שבויי מלחמה, נותרו שרידים מהצבא הנגיפי בכמה מעבדות ברחבי העולם. רוב החוקרים הפסיקו לערוך ניסויים במאגרי הנגיפים. ואלה, להזכיר, עדיין קטלניים. מכיוון שהמחלה עצמה לא נתפסה יותר כאיום, פחות ופחות בני אדם קיבלו עתה חיסון כנגדה. מה יקרה, אפוא, אם נגיפי המעבדות יימלטו כתוצאה מתקלה, או ישמשו כנשק ביולוגי?
החשש מפני יציאת השד מן הבקבוק, שיכנע את המומחים כי בעקירת המחלה מן העולם אין די. הנגיף עצמו, גורם המחלה, חייב אף הוא להיכחד. בדצמבר 1990 הוחלט להשמיד את כל נגיפי האבעבועות הנותרים. לראשונה בהיסטוריה גזרו בני אדם, בשיקול דעת, גזר דין מוות על מין אחר.
רוב העוסקים בבריאות הציבור מברכים על ההחלטה. אולם, סופיותו המוחלטת של המהלך גרמה גם לעצבנות בקרב כמה מן החוקרים. ״היתה תחושה בקרב מדענים״, מספר ג׳יורג׳יו טוריג׳יאני, מנהל המחלקה למחלות מדבקות בארגון הבריאות העולמי, ״כי אסור לנו להכחיד באורח בלתי הפיך שום צורת חיים. שכן, ייתכן כי יהיו בעתיד דברים שנוכל ללמוד ממנה".
יתרה מזו, הסדרתה של הוצאה להורג - גם של נגיף מרושע כמו זה - התבררה כמשימה מורכבת. מבהיר וולטר דאודל, סגן מנהל המרכז לפיקוח ומניעת מחלות, בו אמור להתבצע גזר הדין: ״למעשה, החזקנו את הנגיפים בחיים זמן רב, עד שהצלחנו לגבש תוכנית ישימה להשמדתם המוחלטת.״ על פי התוכנית, הנגיפים הכלואים אמורים להיות מושמדים באורח רשמי בסוף דצמבר. וכשכך יקרה, יבוא סוף סוף לסיומו פרק ייחודי ודרמטי בהיסטוריה של הרפואה.
מחלת האבעבועות היא מבין אוייביה העתיקים ביותר של האנושות. קיימים תאורים של המחלה בהודו כאלף שנים לפני הספירה. בימי הביניים כבר תועדו היטב הייסורים שגרמה באירופה, עת פגעה כברק באוכלוסיות פגיעות וחשופות. המחלה הגיעה ליבשת אמריקה זמן קצר לאחר מסעותיו של קולומבוס. למעלה מ-200,000 בני אינקה מצאו מותם ממנה, בתקופה בה נכבשה ארצם על ידי פיזרו (שנת 1533). במחצית השנייה של המאה ה-18 הרגה המחלה מידי שנה כ-400,000 איש באירופה. וזוהי רשימה חלקית בלבד של מצאי הסבל, שכן מספר החולים היה גדול בהרבה ממספר הנפטרים.
למרות אופייה הנורא, היתה מיתקפתה שיגרתית למדי. שבועיים לערך לאחר ההידבקות - בדרך כלל כתוצאה משאיפת טיפות מים נגועות מן האוויר - פיתח החולה חום וכאב ראש מפוצץ, מלווים לעיתים בכאב גב, צמרמורות והקאות. יומיים-שלושה אחר כך, כשסימפטומים אלה החלו לשכוח, הופיעו הסימנים הראשונים של אותה פריחה מבעיתה. בתחילה היו אלה פצעים בלשון ובגרון. בהמשך נתגלו נקודות אדומות על כף היד או על הפנים, שהתפשטו במהרה לכל הגוף. הנקודות התמלאו בנוזלים, גדלו והקשיחו, עד שדמו לכדורי עופרת המשובצים בתוך העור. התוצאה היתה השחתה מלאת סבל של צלם האדם, עם תפיחות מוגלתיות בכל מקום, שלעיתים לא איפשרו אף את פתיחת העיניים. בשלב זה, 15 עד 16 ימים לאחר הופעת הסימפטומים הראשונים, היה מגיע בדרך כלל המוות. אם נותרת חי, היתה הפריחה חולפת והולכת - אף כי לעיתים קרובות היו נותרות בעור צריבות, כמעין אות וסימן לכל החיים.
באסיה ובאפריקה היו ידועים בתקופות קדומות אלילי, או אלילות, אבעבועות, שאליהם יכולת לפנות לקבלת הגנה. בצרפת יכולת לשטוח תחינותיך בפני דיוקנו של סן-ניקייז, בישוף שנרפא מאבעבועות (אך מייד לאחר מכן נרצח בידי ההונים בשנת 452). על פי מסורת מקובלת, יכלו הנפגעים מהמחלה להסתייע בצבע האדום. אמונה זו הביאה בעקבותיה כמה מן המוזרים שמבין הטיפולים בתולדות הרפואה. החולים היו מולבשים בבגדים אדומים, רחוצים באור אדום, ומוזנים במזון ומשקה אדומים. טיפולים מסקרנים אלה, שמקורם בימי הביניים, המשיכו להינתן גם בבתי חולים בעלי שם, עד שנות השלושים של המאה שלנו. זאת, על אף שלא הוכח מעולם, כי ביכולתם להקל ולו במשהו.
גם לטיפולים רפואיים רציניים יותר יש היסטוריה ארוכה. המצרים, למשל, למדו כבר לפני כמה מאות שנים, כי אם תמרח חומר מוגלתי שנלקח מחולה אבעבועות על שריטה בזרועו של אדם בריא, יפתח אותו אדם צורה עדינה יותר ובלתי משחיתה של המחלה, ולאחר מכן יהיה מחוסן בפניה. (קליטת הנגיף דרך העור גורמת לתגובה קלה הרבה יותר מאשר שאיפתו מהאוויר.) חכמת החיסון הגיעה גם לטורקיה, שם למדה עליה ליידי מרי וורטלי מונטאג, אשתו של שגריר בריטניה. זו הביאה אותה עימה לארץ מולדתה, לאחר. שחיסנה בהצלחה את בתה בת הארבע בשנת 1721.
אולם, שיטה זו היתה כרוכה גם בסיכונים. בעת שהמתחסן לקה באותה גרסה קלה יותר של אבעבועות, היה עליו להישאר בהסגר. שאם לא כן, יכול היה להדביק בהבל פיו את הסובבים אותו. תמיד קיים היה גם הסיכון, שהמתחסן יפתח מחלה ממארת בעקבות החיסון, אם החומר המוגלתי בו נמרח הכיל נגיפים אלימים או רבים מדי.
* * *
היה זה אדוארד ג׳נר, רופא בריטי, שגילה לפני מאתיים שנה בדיוק, כי חלק ממטופליו כבר מחוסנים בפני אבעבועות. "אנשים אלה,״ הוא כתב מאוחר יותר, ״חלו בעבר במחלה שכונתה על ידם אבעבועות הבהמות. את המחלה הזו קיבלו בעת שחלבו פרות בעלות נפיחויות מוזרות בעטיניהן. לאחר חקירה התברר, כי המחלה היתה ידועה לאנשי המחלבות עוד מימים-ימימה, וכי רווחה דיעה מעורפלת שיש בה כדי לחסן מפני אבעבועות."
באמצעות ניסוי מייגע, הצליח ג׳נר להוכיח את אמיתות התבונה העממית. הדבקה בנגיף אבעבועות הבהמות, שאר בשר קרוב של נגיף האבעבועות, מחסנת כנגד מחלת האבעבועות, מבלי כל סכנה לחלות בה וללא הצורך בהסגר. כך נולד התרכיב הראשון, אביו-מולידו של התרכיב המקובל היום.
עם תרכיב זה החל ברצינות המאבק כנגד האבעבועות. מספרם של החולים החדשים ושל מקרי המוות פחת במהלך המאות ה-19 וה-20. כתוצאה מחיסון שיטתי, הסתלקה לה המחלה מאנגליה בשנת 1940, מארה״ב בשנת 1950, ומסין בשנת 1960. במחצית שנות ה-60 החל ארגון הבריאות העולמי במימוש תוכניתו השאפתנית לביעור האבעבועות מן העולם. בראש התוכנית עמד דונלד האנדרסון.
תוכניתו של הארגון היתה פשוטה: לאתר את כל החולים החדשים, ולחסן במהירות את כל הסובבים אותם. למרבה המזל, אפשר היה לעצור את התפתחות המחלה גם אם החיסון ניתן לאחר שפרצה. למתכננים הוברר עוד, כי אדם חולה לא מדביק בדרך כלל יותר משניים עד חמישה אנשים, שזהו קצב הניתן לפיקוח. למרות כל זאת, היו רבים שגילו ספקנות ביחס להצלחת התוכנית.
״מדינות העולם השלישי היו נלהבות,״ נזכר האנדרסון בימיו הראשונים של המבצע. ״אולם, בקרב המדינות המתועשות רווחה התחושה, כי עקירת המחלה מן השורש אינה אפשרית. קודם לכן החלה בתרועה גדולה תוכנית דומה לביעור המלריה. תוכנית זו נקלעה לקשיים, ומומחים חששו מפני כשלונות גם בנושא האבעבועות.״
אחת מתוצאותיו של פסימיזם זה היו התקציבים הדלים יחסית, שהועמדו לרשות מבצעי התוכנית. ״אפילו בשנת 1975, כשנותרו לנו רק עוד שנתיים לביעור מוחלט של המחלה, היינו חייבים עדיין להיאבק על תקציבים,״ אומר האנדרסון. הבעייה הסתבכה עוד יותר, שכן במדינות בהן ניהלה מחלת האבעבועות את קרב הבלימה האחרון שלה - בנגלדש, סומליה, אתיופיה - שרר מצב פוליטי הפכפך. בבנגלדש נרצח הנשיא, וסומליה פלשה דווקא אז למישורי אתיופיה.״
לאחר שהאו״ם הגדיר את אתיופיה כאזור מסוכן לנציגיו, היו צוותי האבעבועות לזרים היחידים, שהסתובבו באזורים שסועי המלחמה. באמצעות מסוקים, פרדות, ולעיתים גם ברגל, סרקו הצוותים את הארץ, בנסיון לאתר חולים בקרב שבטים נודדים ומפוזרים, ולחסן את האחרים.
״הצלחנו לסלק את המחלה משטחי ההר והרמה,״ מספר האנדרסון, "אך היא התעקשה להיוותר בקרב הנוודים שבמדבר. מספר המקרים לא היה גדול במיוחד, אך הם הספיקו כדי להמשיך ולקיים את המחלה.״
בהמולת המלחמה נעלמו כמה מחברי הצוותים. אחד ההליקופטרים שלהם נתפס על ידי מורדים סומליים, שהחזיקו בנוסעים לשם קבלת כופר. "הטייס היה קנדי, שגילה התלהבות יוצאת דופן בכל הקשור לעבודת החיסון,״ נזכר האנדרסון. ״בעת שניהלנו את המו״מ על שחרורם, הוא חיסן את כל המורדים.״ בשנותיה האחרונות של התוכנית, היה המתח כמעט ללא נשוא. ״לא לקחנו כמעט חופשות. ידענו שאם ניעצר לשבוע, עלולה לפרוץ מלחמת אזרחים בבנגלדש, באתיופיה או בסומליה, והמבצע יסבול מדחייה נוספת.״
מסירותם השתלמה לבסוף. המקרה הידוע האחרון של אבעבועות ארע בסומליה ב-26 באוקטובר 1977. היה זה עלי מאוו מעאלין, בחור בן 23, שעבד כטבח בבית חולים בעיירת החוף מרקה. הוא נדבק, כנראה, משני נוודים נגועים, שהגיעו לבית החולים לצורך הכוונה. עלי הביא אותם לצוות הטיפול באבעבועות, ששכן במרחק של כמה מאות מטרים מבית החולים. עשרה ימים מאוחר יותר, חלה. למרבה המזל, היתה זו מחלה קלה יחסית, והוא נרפא במהירות.
 | ||
|
״ארבעה שבועות לא התגלה כל מקרה חדש,״ נזכר האנדרסון, ״ואז שישה שבועות, שמונה שבועות; כמה חודשים. אחר כך היינו צריכים לוודא שאכן נפסקה המחלה. היו אלה שנתיים של חקירה מאומצת בכל רחבי העולם, שלוו לא פעם בשמועות על התפרצויות מכל הסוגים.״
כתב של ה״נשיונל ג׳יאוגרפיק", לדוגמא, גילה באזור האמזונס שבט, שלא היה עימו קשר במשך שלושים שנה. ״אותו כתב חשב שמצא שם מקרה של אבעבועות, וצילם את החולה-לכאורה,״ מספר האנדרסון. ״התברר, כי היו אלה אבעבועות רוח" (שבינן לבין מקרים קלים של אבעבועות קל להתבלבל). ב-1979 היו כבר רוב הספקנים משוכנעים, שהנגיף לא קיים יותר בטבע, וכי ניתן להכריז על המחלה כעל דבר שחלף מן העולם.
״אם היו נותרים איים של אבעבועות, היינו כבר שומעים עליהם,״ אומר וולטר דאודל מהמרכז לפיקוח ומניעת מחלות. "המחלה היתה מתפשטת, שכן מעט אנשים מחוסנים היום. בעזרת אמצעי התקשורת היינו יודעים עליה במהרה, גם אם היתה פורצת בקהילה מרוחקת במדינה מתפתחת.״
בפועל, כשהמחלה הצליחה להרים לפתע ראש, בשנת 1978, לא היה זה בשמורה נידחת בטבע, אלא במעבדה. ג׳נט פארקר, צלמת רפואית במחלקה לאנטומיה בבית הספר לרפואה שבאוניברסיטת בירמינגהם, קיבלה חום ב-11 באוגוסט, ופיתחה את המחלה ארבעה ימים מאוחר יותר. היא מתה ב-11 בספטמבר. על פי כל הסימנים הועברו אליה הנגיפים ממעבדת אבעבועות, ששכנה באותו הבניין בו עבדה. עד היום איש לא יודע לבטח כיצד קרה הדבר. חוקרים שבדקו זאת, חושדים כי הנגיפים נמלטו לאוויר במקום אחסונם, ונשאבו דרך מערכת האיוורור אל חדר העבודה של פארקר, קומה אחת מעל.
אביה של פארקר מת מהתקפת לב לאחר שביקר את בתו במיטת חוליה. אמה בת השבעים פיתחה גרסה קלה יותר של אבעבועות. (ואחר כך החלימה.) שמונה ימים לאחר שאושרה האבחנה בדבר מחלתה של ג׳נט פארקר, התאבד הנרי בדסון - בר-סמכא עולמי בתחום האבעבועות, שניהל את המעבדה ממנה, כנראה, נמלטו הנגיפים הקטלניים. בדסון התאבד, בעת שהיה נתון בהסגר בביתו. המחלה לא התפשטה יותר, אולם מותה של פארקר, והתוצאות הנילוות למחלתה, הניעו גל של פניקה בעיתונות. האם מחלת האבעבועות באמת נוטרלה, או שמא היא ממתינה לה אי שם בשקט, מוכנה להתפרץ כשאיש לא יחשוד בה יותר, לכשיוסרו כל ההגנות בפניה?
הארוע בבירמינגהם גיבש את הדיעה בקרב רשויות הבריאות: הסכנה האמיתית מפני האבעבועות אינה מצוייה יותר בטבע, אלא שוכנת במאגרי הנגיפים שבמעבדות.
כך חוזרים אנו לאותו מקרר נעול באטלנטה. בשנות ה-70 המאוחרות ובראשית שנות ה-80 עודד ארגון הבריאות העולמי את אותן מעבדות, שהחזיקו עדיין בנגיפים, להשמיד את המלאים שברשותן, או להעבירם למשמרת בטוחה באחד משני האתרים - המרכז לפיקוח ומניעת מחלות באטלנטה, ומכון מחקר במוסקבה. (בחירת האתרים קשורה היתה למציאות הגיאו-פוליטית של תקופת המלחמה הקרה. ארה״ב וברה״מ היו מבין המדינות האחרונות שחיסנו את חייליהן מפני אבעבועות, וזאת מחשש שהצד השני ישתמש בה בלוחמה ביולוגית.)
יפן העבירה לאטלנטה את מלאי הנגיפים שלה כבר בשנת 1978. תחת משמר כבד של שוטרים על גבי אופנועים, הועברו ב-1981 אחרוני הנגיפים ההולנדים למטוס, שיטיסם לארה״ב. בריטניה שיגרה את נגיפיה לאטלנטה ב-1982. דרום- אפריקה השמידה את המלאי שלה שנתיים מאוחר יותר, כשלכך נלווית סערה ציבורית.
באטלנטה - וככל שניתן לשער, גם במוסקבה - נשמרים הנגיפים היטב, ונראה כי לא מתבצעת בהם כמעט כל עבודת מחקר. במרכז לפיקוח ומניעת מחלות מוחזק המלאי במקררים עשויים פלדת אל-חלד, וננקטים סביבם אמצעי בטחון קפדניים. הממונה על הנגיפים הוא בריאן מאהי, מנהל המחלקה למחלות נגיפיות. ״במהלך השנים קיבלנו נגיפים ממדינות שבהן הצטברו מלאים,״ הוא אומר. ״הנגיפים הגיעו בצורות שונות. קיבלנו דגימות של רקמות, תרביות של תאים, ואפילו גלדים של פצעים. את רובם לא חקרנו כלל.״ ״למעשה,״ מוסיף דאודל, ״נגיף האבעבועות נחקר רק מעט במהלך עשר השנים האחרונות.״ הביולוגיה המולקולרית איפשרה ליצור שיעתוקים מהחומר הגנטי של הנגיף, ולעקוף בכך את הסכנה הכרוכה בעיסוק בנגיפים חיים. באותם מקרים בודדים, שבהם טופל הנגיף - לדוגמא, לצורך הוצאת DNA. למטרות שיעתוק גנטי - ננקטו אמצעי בטיחות הדוקים ביותר. החוקרים עבדו במעבדה אטומה, כשהם לבושים בחליפות חלל ונושמים אוויר מתוך מיכלים. היציאה והכניסה לחדר נשמרו בקפדנות; האוויר ־ממוזג הועבר דרך מתקני טיהור מיוחדים; גם מוצרי הפסולת (ובתוכם המים, שבהם רחצו עצמם החוקרים בתום עבודתם) עברו טיהור. בקיצור, נראה היה כי העיסוק סביב לנגיף רב מהתועלת שבו.
* * *
לאור זאת הושגה הסכמה משותפת בין ארגון הבריאות העולמי, ארה״ב וברה״מ (שהיתה קיימת עדיין בדצמבר 1990), שאכן הגיע הזמן להמית אותו נגיף נקלה. קינן, כמובן, גם החשש, שניתן יהיה לעשות שימוש בנגיפים אלה בלוחמה ביולוגית - אף על פי שאין הם יעילים במיוחד בהשוואה לכלי נשק ביולוגיים אחרים, כמו חיידק הגחלת. ״ראשית, קצב התמותה מאבעבועות אינו כה גבוה, ושנית, ישנן היום כמויות מספיקות של תרכיבי חיסון, שבאמצעותם ניתן למנוע את התפשטות המחלה״, אומר דאודל. סקר. שנערך על ידי ארגון הבריאות העולמי בשנת 1986 גילה, כי ישנם מדענים המסתייגים מהשמדתו המוחלטת של נגיף האבעבועות. לדעת מדענים אלה, הסכנה הגלומה בנגיפים הכלואים הינה מבוטלת. היה אפילו מי שאמר, כי נגיפי אבעבועות עשויים להימצא עדיין בטבע, אצל קופים או בני אדם, והשמדת המלאים שבמעבדות הינה, לפיכך, חסרת טעם.
הטיעון העיקרי בעד שימור כמות מסויימת של נגיפים, קשור היה במאפייניהם הגנטיים הייחודיים. נגיפי האבעבועות, על סוגיהם השונים, הינם הנגיפים הגדולים ביותר. הנגיף הראשון שנתגלה בעין המיקרוסקופ היה, כנראה, נגיף אבעבועות הבהמות, קרוב משפחה של נגיף האבעבועות. נגיפים ממשפחה זו נושאים בגופם DNA מפואר כפול גדילים, מן הארוכים שמוכרים בנגיפים. יש להם יכולת מופלאה, ובהחלט בלתי רגילה, להתרבות בפלזמת התא הנגוע, מבלי להזדקק לשם כך לגרעין התא (אפילו נגיפים הגורמים לאיידס אינם יודעים לעשות זאת). לאור תכונות ייחודיות אלה, ובפרט כשאנו על סיפו של עידן ההנדסה הגנטית, האם לא צריך לשמר נגיפי אבעבועות למטרות מחקר בעתיד?
דונלד הופקינס, החוקר מחלות מדבקות במרכז קרטר שבאטלנטה, חושב כך. ״אנו, בני האדם, פשוט לא יכולים לחזות את העתיד. יהיה זה יומרני ומטורף, בלשון המעטה, להחליט עתה שאנו יודעים כבר הכל על נגיף זה. כיצד נוכל לדעת אם לא טמונה בו תועלת פוטנציאלית כלשהי עבורנו? אם יושמד הנגיף לנצח, ולפתע יעלה בדעתו של מישהו כי ניתן ללמוד ממנו דבר מה, כי אז לא ניתן יהיה לעשות זאת."
טיעון זה איבד משהו מכוחו בשנות ה-80 המאוחרות, עת התבררה האפשרות למפות במלואו את ה-DNA. של נגיף האבעבועות ולשמר את המירשם הגנטי שלו. המרכז לפיקוח ומניעת מחלות, ארגון הבריאות העולמי ומכון המחקר במוסקבה גיבשו תוכנית למיפוי ארבעה זנים לפחות של נגיף האבעבועות, טרם הגיע יום הדין בסוף 1993. ״מדובר בשני זנים אלימים במיוחד מאסיה ומאפריקה,״ מסביר דאודל, ״ובשני זנים אלימים פחות מאפריקה ומאמריקה". ייתכן כי ימופו גם קטעים נבחרים מהמבנה הגנטי של זנים נוספים.
\
עבודת המחקר הקפדנית והיסודית התבצעה בו-זמנית באטלנטה ובמוסקבה, תוך חילופי מדענים. עקב אורכו של החומר הגנטי שבגוף הנגיף, 175,000 בסיסים מרכיבים אותו, היה צורך לייעל את העבודה. באמצעות אנזימים מתאימים קוצץ החומר הגנטי למיקטעים נפרדים, שכל אחד מהם נבדק לחוד. ״אז חיברנו מחדש את הכל,״ מסביר מאהי. ״על ידי מציאת אזורי החפיפה של קצוות המיקטעים השונים. הרכבנו את החומר הגנטי כולו בסדר הנכון.
מיפוי המבנה הגנטי של הנגיף מאפשר, לדברי ג׳יורג׳יו טוריג׳יאני, להשמיד בביטחה לא רק את כל הנגיפים, אלא גם את כל השיעתוקים הגנטיים שלהם. במידה ויעלה הצורך, תהיה בידי החוקרים מפה מדוייקת ובלתי מזיקה של הנגיף. לדוגמא, אם תפרוץ בעתיד מחלת אבעבועות או מחלה דומה, יוכלו החוקרים לזהותה במהירות על ידי השוואת ה-DNA. של נגיפיה לנוסחת ה-DNA. השמורה של נגיפי האבעבועות. בינתיים, נשמרים גם תרכיבי חיסון למקרה שיידרש חיסון המוני.
עם התקרב יום ההוצאה להורג, המליץ ארגון הבריאות העולמי על מספר אמצעי זהירות. ולא בכדי. ב-1985 התגלו בלונדון שש מבחנות מיסתוריות, נושאות מדבקות משנת 1952. איש לא ידע לבטח מה היה בהן, ועלה החשד כי איכסנו נגיפים של אבעבועות. לפיכך, הושמדו. בעקבות המקרה, ביקש הארגון מכל המעבדות, שערכו ניסויים בנגיף, להבטיח ששום מבחנה לא נותרה עזובה בפינה נידחת של החדר או בתחתיותיהם של מקררים ישנים עטופי קורי עכביש. חוקר-נגיפים אחד אף הציע, כי כל המקררים, שבהם אוכסנו בעבר נגיפים, ירוקנו ויטוהרו בקפדנות, למקרה שנגיף כלשהו הצליח להתחמק מאחת הצלוחיות. נגיף כזה עשוי לשרוד הרבה שנים בטמפרטורות שמתחת לאפס.
חום, לעומת זאת, הוא סיפור לגמרי אחר. למעשה, השיטה המתוכננת לחיסולם של נגיפי האבעבועות היא שריפתם לאפר. כיצד יתבצע לבסוף טקס ההשכבה לא ידוע, במקור היתה כוונה לערוך את ההמתה באותו יום ובאותה שעה גם בארה״ב וגם ברוסיה, כשמשגיחים משתי המדינות מפקחים על האירוע.
לא בטוח, כי בעת המעשה תשרור במקום אותה אווירה נוראת-הוד, המאפיינת הוצאות להורג. ״שום דבר דרמטי לא יתרחש,״ מנחש מאהי. ״פשוט נדחוס את כל תכולת המקרר לתוך פחית, שאותה נכניס לתנור. אז נדליק את התנור.״ ארבעים וחמש דקות של חום בגובה של 266 מעלות יעשו את המלאכה: האורות בשכונת המגורים הסמוכה אפילו לא יהבהבו.
צעד טכני קטן, שעימו תגיע האנושות לאבן דרך חשובה. המגיפה ומחוללה יהיו להיסטוריה, ורק מעטים, אם בכלל, יתאבלו על אובדנם. "יש לראות זאת בנקודת מבט פסיכולוגית,״ אומר טוריג׳יאני. ״אחרי הכל, אנו משמידים יצור, אשר במהלך ההיסטוריה הרג מליונים."
עם סגירת הגיליון התברר, כי המתנגדים לחיסול הנגיף ערערו בפני ארגון הבריאות הבינלאומי על גזר הדין. עקב כך נפתח דיון נוסף בנושא.
אבעבועות קוף - גם אצל בני אדם
לאחר שהושלם מבצע ביעור האבעבועות, חשוב היה להמשיך ולעקוב אחו התפשטותם של נגיפים בעלי קרבה משפחתית לנגיף האבעבועות (Variola). נתיב "קשרי הדם״ הוביל, בין השאר, לנגיפי אבעבועות הקוף - מחלה אשר בדרך כלל פוגעת בחיות, אך לעיתים עוברת גם לבני אדם.
מאז 1970 התגלו כמה מאות מקרים של מחלה זו בשבע מדינות אפריקאיות, בשבזאיר לבדה התרכזו 95 אחוזים מהם. כמעט כל החולים התגוררו בכפרים קטנים ומרוחקים, השוכנים בקרבת ג׳ונגל. בשל הסמיכות אל היער והעיסוק היומיומי בציד, באו אנשי הכפרים הללו במגע תדיר עם חיות בר. חלק גדול מהקורבנות היו ילדים, ששיעור המוות בקרבם היה דומה לזה של חולי אבעבועות.
 |
| ילדה מזאיר נגועה באבעבועות הקוף. שימו לב לבלוטות התפוחות. |
מחקרים שנערכו בשנים האחרונות הצביעו על כך, שהמקור העיקוי למחלה אינם קופים, אלא דווקא סנאים. רוב החולים נדבקו בעת שנגעו בחיה נושאת נגיפים. רק במקוים בודדים הודבק אדם בידי אדם אחר. למרבית המזל, תהליך ההדבקה הופסק בדרך כלל מעצמו לאחר ״סבב״ אחד של הדבקות.
פורסם ב"גליליאו" 1, ספטמבר 1993
מעקב - שוב?
בגליליאו 1 סיפרנו לכם את סיפורו של נגיף האבעבועות וכיצד ניצל מגזר דין המוות שהוסל עליו. לפני זמן קצר, לאחר דיונים לאין ספור, החליט ארגון הבריאות העולמי (WHO) כי שתי המעבדות היחידות בעולם המחזיקות במלאי קפוא של הנגיף, ה״מרכז לחקר מחלות מידבקות ומניעתן באטלנטה, ג׳ורג׳יה, ומקבילו במוסקווה ישמידו את מנות חנגיף שברשותם ב־30 בספטמבר שנה זו. בכך יבוא הקץ על יצור שאיים לא אחת על המין האנושי בהיסטוריה הארוכה שלו; במאה ה־18 עדיין מתו כ־400,000 בני אדם מדי שנה באירופה בגלל פגיעתו הרעה. קורבנו האחרון של הנגיף מת בסומליה בסוף שנות השבעים.
ההחלטה היא סופית; לאחר שהחלטה דומה שהתקבלה בעבר, הוקפאה בעקבות ״בקשת חנינה״ שהגישו חוקרי נגיפים שביקשו להמשיך ולחקור צורת חי מעניינת זו. המתנגדים להחלטה עומדים על דעתם כי יסודה בטעות וכי השמדת המאגרים תמנע ידע יקר, שלו אנו עלולים להזדקק אם ישוב ויעלה בטבע נגיף דומה, שמקורו אולי בחי, ויתקוף בעתיד את המין האנושי. למעשה הרצף התורשתי של הנגיף ידוע במלואו ואף קיימים העתקים של מקטעים שונים של ה-DNA שלו במעבדות אחדות. לטענת ארגון הבריאות העולמי די בהם למחקר.
כדי למנוע מצב שבו גן של נגיף הווריולה (Variola) הגורם למחלת האבעבועות יעבור לנגיף אחר, כגון נגיף השפעת, ממליץ ארגון הבריאות העולמי כי חומר תורשתי של הווריולה ״שמר למטרות מחקר אך ורק בשתי מעבדות בעולם, רוסית ואמריקנית, וכי יונהג נוהל ברור להעברת חומר תורשתי כזה למעבדות מחקר אחרות.
פורסם ב"גליליאו" 7, נובמבר־דצמבר 1993
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה