מזמן לא סיפרתי סיפור מיקרוביולוגי, אז היום יהיו שניים במחיר אחד.
שניהם מתארים מה קורה כשחוקר הולך עם תחושת הבטן שלו (תיכף תבינו מה עשיתי כאן...) ולוקח את המחקר שלו עד הקצה. אבל ממש.
נתחיל בסיפור המוכר יותר מבין השניים. הגיבור שלנו הוא בארי מרשל, רופא ומיקרוביולוג אוסטרלי.
יחד עם הפתולוג רובין וורן הם חקרו תיאוריה שהיתה בזמנו מאוד לא מקובלת, לפיה הגורם לאולקוס (כיבים דלקתיים בקיבה) נגרם על ידי זיהום של חיידק בשם Helicobacter pylori.
הקהילה המדעית בגדול זלזלה בתיאוריה החיידקית והטענה המקובלת היתה שהגורם הוא שילוב של לחץ נפשי ותזונה.
  |
ב 1984 לאחר שכמעט אמרו נואש, מרשל החליט לקחת את העניינים לידיים והפך את עצמו לחלק מהניסוי, כאשר כוונתו להוכיח באופן אמפירי את "הפוסטולטים של קוך" (קריטריונים שנועדו לקבוע קשר סיבתי בין גורם מיקרוביאלי למחלה).
מרשל לקח בקבוק שהכיל תרבית נוזלית עשירה של החיידק ו...שתה אותו.
תוך ימים ספורים הוא פיתח תסמיני מחלה וגם הצליח לבודד את החיידק מביופסיה שנלקחה מהקיבה שלו. לאחר מכן התחיל טיפול אנטיביוטי ששיפר את מצבו.
התיאוריה החיידקית כגורם לאולקוס הפכה למקובלת בעולם המדעי, הקריירה המדעית של מרשל נסקה ובשנת 2005 יחד עם שותפו וורן, קיבל פרס נובל לרפואה.
 |
גיבור הסיפור השני, הוא כמעט אלמוני לחלוטין, אבל מעניין לא פחות. מדובר במיכאיל באלאיאן (Mikhail Balayan).
השנה היא 1981, רוסיה (ברית המועצות למעשה) שקועה עמוק בבוץ האפגניסטני וד"ר באלאיאן, הוא וירולוג שמשמש באותה תקופה כסגן מנהל מכון המחקר הלאומי לנגיפים במוסקבה.
  |
 |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה