הנגיף שחזר מן הכפור - וונדי אורנט

 

את נגיף האבעבועות השחורות, שעמד פעם בפני הכחדה סופית, גידלו - כך נראה הסובייטים בקנה מידה תעשייתי במסגרת תוכנית סודית ללוחמה ביולוגית. מדוע, אם כן, קיימת עדיין כוונה להשמידו?

הקלטת שברשותי היא העתק רביעי, וקשה מאד לפענח את הנראה בה,״ אומר פיטר ג׳ארלינג. ״במשך מחצית השעה הם נוסעים במרחבי הטונדרה. זה כמו בסרט ד״ר ז׳יוואגו. אנו מבינים את הנקודה - הם נוסעים רחוק. לבסוף הם מגיעים לכפר קטן בפאתי ישימון קרח העד. הם חופרים באדמה הקפואה אל תוך קברים עמוקים, לעומק של 3-4 מטרים. הם חושפים את מקום מנוחתן של הגופות. ניתן לראות גופות קפואות, בלבוש מלא. והן מכוסות באבעבועות, בהן מתמקדת המצלמה. המדענים כורעים על ברכיהם ומורידים את האבעבועות בגירוד, על מנת לקחתן עמם חזרה למעבדותיהם."

ג׳ארלינג הוא וירולוג (חוקר נגיפים) מכובד והחוקר הראשי במכון  הרפואי לחקר מחלות מדבקות של הצבא האמריקאי (USARMIID) השוכן במדינת מרילנד. הוא גם נמצא בקשר הדוק עם עמיתיו הרוסים, וביקר ברוסיה מספר פעמים לאחרונה. ובכל זאת, הקלטת הנדונה היא, במידת מה, בבחינת תעלומה עבורו. הוא קיבל אותה בקיץ 97 מלב סנדקצ׳ייב, המנהל הכללי של וקטור, מכון מחקר עצום לא רחוק מנובוסיבירסק. סנדקצ׳ייב, אשר היה בעיצומו של ביקור במכון המחקר האמריקאי, הסביר שהגופות הנראות בסרט הן של אנשים שמתו מאבעבועות שתורות לפני מאה שנה, ונקברו בסיביר. כעת, אמר, מעונינים הרוסים לארגן משלחת נוספת, גדולה אף יותר, אל ישימון קרח העד כדי להשיג דגימות עור. האם יוכלו האמריקאים לסייע במימון המשלחת?

מדוע חומדים מדענים רוסים חבורותיהם של חולי אבעבועות שחורות שמתו מזמן? מדוע להשקיע כסף ומאמצים רבים כל כך בחפירת שרידים של מחלה אשר, ככל הידוע, נכחדה? התשובה, חשד ג׳ארלינג, הייתה רק פרק עלילה מוזר נוסף בהיסטוריה של האבעבועות השחורות.

ציור מהמאה ה-16 - קורבנות אצטקיים של האבעבועות השחורות
Wikimedia commons

נגיפים וטילים

היסטוריה זו, בקווים כלליים, ידועה למדי כיום. בשנת 1980 מינה ארגון הבריאות העולמי  (WHO - World Health Organization) את ארצות הברית וברית המועצות כשומרות של מה שנחשבו אז כשני המאגרים האחרונים של נגיף האבעבועות השחורות. אבל לדבריו של מומחה רוסי־לשעבר ללוחמה ביולוגית, קן אליבק, אשר ערק למערב ב־1992 ושתיאוריו הופיעו לאחרונה בניו־יורק טיימס, בכתב העת ניו־יורקר ובתוכנית טלוויזיה חשובה, ברית המועצות לא שמרה על המאגר שברשותה בנאמנות יתרה או במשנה זהירות. במקום לבודד את הנגיף תחת אבטחה כבדה, ייצרו אותו הסובייטים, ובטונות! כחלק מתוכנית הלוחמה הביולוגית שלהם. הם ייצרו אותו כתרסיס קטלני, בחנו את יעילותו ואמינותו והתכוננו לארוז אותו בראשי הקרב של טילים בליסטיים ביךיבשתיים יחד עם חיידקי דבר וגחלת.

למעשה, כפי שאמר לי אליבק, העבודה על הפיכת האבעבועות השחורות לנשק לא הייתה בגדר חידוש באותה עת. ראשיתה הרבה לפני שהסובייטים החלו להפר את הבטחותיהם לארגון הבריאות העולמי. חוקרים במעבדה סודית של משרד ההגנה, הממוקם צפונית־מזרחית למוסקווה, החלו לעבוד עם נגיף האבעבועות השחורות כבר בשנות ה־60. העבודה, אומר אליבק, נמשכה לפחות עד שנות ה־ 80, למרות שהסובייטים חתמו בשנת 1972 על האמנה למניעת הפצת נשק ביולוגי, אשר הפכה את העבודה על נשק ביולוגי לבלתיחוקית.

בעבר התפשט הנגיף באמצעות הידבקות; כיום, כך נראה, הוא מתפשט באמצעות הברחות ומהלכים פוליטיים אפלוליים. מומחים רבים מאמינים - אף שאין ביכולתם להוכיח דבר - כי סין, הודו, אירן, עירק, ישראל, לוב, צפון־קוריאה וסוריה השיגו כולן את נגיף האבעבועות השחורות מביולוגים סובייטיים (והשוו: "חיידקי מלחמה״, גליליאו 26). מה יהיה מקום התפרצותה הבא של המחלה - זאת אפשר רק לנחש.

ובכל זאת, הוצאה פומבית להורג מתוכננת ל־30 ביוני 1999: המאגרים האחרונים (הרשמיים) של הנגיף, המוחזקים בארצות הברית וברוסיה, יושמדו - ונראה שארגון הבריאות העולמי אכן מתכוון להוציא לפועל השמדה זו. מדוע? - כעת, לאחר שהאשליה של הכחדת הנגיף התנפצה, כאשר יש החושבים שטונות רבות של הנגיף הקטלני קיימות ברוסיה ובחצי־תריסר מדינות נוספות, וכאשר טיפולים יעילים כנגד המחלה נמצאים סוף־סוף בפיתוח - מדוע להוטים לבצע את ההשמדה? הסיבות הן בחלקן אתיות ובחלקן מדעיות, אך הן נשענות, בסופו של דבר, על התקווה הקלושה שהשמדת המאגרים הרשמיים של האבעבועות השחורות תביא להפעלת לחץ על מדינות כגון רוסיה להסגיר את המצבורים של רוצח עתיק זה שהן מחזיקות. זוהי תוכנית נעלה, מסכים ג׳ארלינג, אך עשויה להיות לה השפעה הפוכה מזו שהתכוונו לה: על ידי השמדת הנגיף, הוא אומר, עשוי ארגון הבריאות העולמי לדחוק את המחקר הנעשה בו למחתרת עמוקה יותר, ולהכריח את הרוסים לפנות אל טקטיקות כגון משלחות מחקר לקרח־העד - ולו כדי להסוות עבודה שאין להם שום כוונה לנטוש.

מגיפה ז״ל

נגיף האבעבועות השחורות, או ואריולה, משתייך לסוג־הביולוגי אורתופוקסוירוס (Orthopoxvirus), הכולל גם את אבעבועות הפרות, אבעבועות הגמלים, אבעבועות הקופים ואת הוואקסיניה (Vaccinia - נגיף של בעלי חיים שהוא מספיק דומה לנגיף האבעבועות השחורות כך שניתן להשתמש בו לחיסון מפני אבעבועות שחורות. ממנו נגזר המונח הלועזי למתן חיסון: vaccination).  

נגיפים הם פיסות ארוזות של חומצות גרעין (במקרה של נגיף האבעבועות השחורות וקרוביו זוהי ה-DNA), שאינם יכולים לשכפל את עצמם בכוחות עצמם. במקום זאת, הם מתוכנתים לחדור לתא ולהשתלט על משאביו ומנגנוניו כך שייצר נגיפים נוספים. הנגיפים ממשפחת האורתופוקסוירוס מיוחדים בגודלם: ניתן לראות, בקושי רב, נגיף יחיד של אבעבועות שחורות באמצעות מיקרוסקופ אור מעולה, דבר ההופך אותו לאחד מן הנגיפים הגדולים ביותר הידועים למדע (כרגיל, לא ניתן לראות נגיפים בעזרת מיקרוסקופ אור, ולו משוכלל ביותר, וכדי לראותם יש צורך במיקרוסקופ אלקטרונים). אך נגיפים אלה ייחודיים עוד יותר בתוקפנותם. במהלך מערכת היחסים הארוכה שלו עם המין האנושי, ״למד״ נגיף האבעבועות השחורות לחבל במערכת החיסון בדרכים ייחודיות והרסניות. אלה מאתנו שהניסיון האישי שלהם עם הנגיף מסתכם בדקירה בזרוע שקיבלו בעת שחוסנו נגדו, יתקשו ודאי לדמיין את הזוועה שבמחלה - האבעבועות מלאות המוגלה בעור המודלק, הדימום הפנימי, הקיא המעורב בדם. על פי אחת ההערכות, עד סוף המאה השמונה־עשרה - עת החלו לפתח חיסונים בטוחים ויעילים כנגד המחלה - סבלה מן הנגיף כמעט עשירית מן המין האנושי כולו באופן זה או אחר, סבל שבא לידי ביטוי במומים, בעיוותי צורה ואף במוות.

נגיף האבעבועות השחורות מתחיל את עבודתו בשקט. הוא חודר לגוף דרך האף והפה, מתרבה בריריות הגוף ובקשריות הלימפה, ואז פולש אל הדם ואל האיברים הפנימיים. לאחר עשרה עד שנים־עשר ימים הוא גורם לחום גבוה ולכאבי ראש קשים, כאבי בטן והקאות. יומיים עד ארבעה ימים לאחר מכן מתחילה להופיע פריחה, ובהדרגה נוצרות אבעבועות מוגלתיות המתרכזות בעיקר על פני הזרועות, הרגליים והפנים - לעיתים בצפיפות כה רבה שבקושי ניתן לזהות את הקורבן. הידבקות באבעבועות שחורות איננה בהכרח גזר דין מוות: אפילו הזן הקטלני ביותר, ואריולה מייג׳ור, ממית רק כשלושים אחוז מקורבנותיו. אך ביכולת ההדבקה ובגרימת סבל אך מעטים מתחרים בו.

למרבה המזל, לנגיף האבעבועות השחורות יש גם לא מעט נקודות תורפה. מאחר שבני אדם הם הפונדקאים הטבעיים היחידים שלו, הוא עשוי למצות את עצמו באוכלוסייה נתונה. שלא כמו מחלת הדבר, למשל, אין הוא יכול ״לתפוס טרמפ״ על חולדות בתקופות שבין מגיפות. יתר על כן, האבעבועות השחורות הן מידבקות לאחר הופעת הפריחה האופיינית להן על העור(ויום אחד לפני כן), כך שניתן לאתר ולבודד חלק ניכר מן המדביקים.

בסוף שנות ה־ 60 היוו נקודות תורפה אלו השראה לתוכנית ששאפתנותה עוצרת נשימה: בדירבונו - הנדמה כיום אירוני משהו - של סגן שר הבריאות הסובייטי ויקטור ז׳דאנוב, החליט ארגון הבריאות העולמי למחות את נגיף האבעבועות השחורות מעל פני האדמה אחת ולתמיד. צוותים של מחסנים, בהנהגתו של הרופא האמריקאי מטיל־המורא דונלד הנדרסון, נשלחו לאתר את הנגיף בכל קצוות העולם, במדבריות, בג׳ונגלים ואף בשדות־הקרב. המשימה הציבה בפני הצוותים קשיים שכמעט לא יאומנו: קבוצה אחת של מחסנים, שנלקחה בשבי בידי כנופיית שודדים בסומאליה, הצליחה לזכות בתמיכתם של שוביה ואף לחסנם בטרם שוחררו אנשיה. למעשה, הייתה הצלחת המבצע גדולה משהעזו יוזמיו לקוות: כאשר החל המבצע, מתו ברחבי העולם כשני מיליון איש בשנה מאבעבועות שחורות: עשר שנים לאחר מכן, טבח סומאלי בשם עלי מאו מעלין היה, ככל הידוע, האחרון שנדבק באבעבועות שחורות באופן טבעי. הוא טופל והחלים במהירות.

בשנת 1980 הכריז ארגון הבריאות העולמי שהאבעבועות השחורות מוגרו, והאנושות חופשית מהן. עם זאת, הנגיף לא נמחה מעל פני האדמה: מאגרים שלו הוחזקו במעבדות שונות. החשש שהנגיף עלול לשוב ולהתפרץ הוביל חוקרים ברחבי העולם להסכים להשמדת מאגרי האבעבועות השחורות שלהם או למסירתם לארגון הבריאות העולמי. (דרום־אפריקה הייתה המדינה האחרונה שנענתה לכך, ב־1983).

ואז, בניסיון ליצור איזון ברוח המלחמה הקרה, חילק ארגון הבריאות העולמי את המאגר־לצורכי־מחקר שנותר בידיו בין ברית המועצות לארצות הברית. בברית המועצות אוחסן הנגיף במכון לנגיפים במוסקווה! המצבור האמריקאי אוחסן במרכזים לבקרת מחלות (CDC) באטלנטה. באותה תקופה חשבו הנדרסון ואחרים שהאבעבועות השחורות מקבלות רק דחייה קצרה בהוצאח גזר הדין אל הפועל. לאחר הפסקה של כמה שנים לצורך בדיקות שונות, כך חשבו, יוכנס הנגיף לכבשן ויישרף, ובכך ייפטר העולם מהאבעבועות השחורות לנצח. הסובייטים, למרבה הצער, חשבו אחרת.

למד מן האויב

נגיף האבעבועות השחורות, כך נאמר לעתים קרובות, עתיד היה להיות המין־הביולוגי הראשון שיוכחד בכוונה תחילה. מנקודת המבט של בריאות הציבור היה בכך היגיון רב, לפחות בשנים שמייד לאחר שנסתיים המאמץ לביעור המחלה. מי אינו חפץ בשיחרור העולם מנגע נורא? אך כבר בעת איסופו ובידודו של הנגיף החלו כמה חוקרים לפקפק בנחיצות ההשמדה. כל עוד נשמר נגיף האבעבועות השחורות תחת אבטחה כבדה, טענו, היו הסיכויים להתפרצות קלושים. והנגיף החל להיראות כמשאב גנטי רב ערך יותר ויותר. למרות ממדיו, הצליח נגיף האבעבועות השחורות לפתח כמה תכסיסים שטניים על מנת לחמוק ממערכת החיסון האנושית. הבנה של האופן בו הוא עושה זאת יכולה להאיר באור חדש את יסודות פעולתה של מערכת החיסון עצמה.

מחקרים שנערכו על ידי סנדקצ׳ייב בנובוסיבירסק תומכים בהשערה שנגיף האבעבועות השחורות פוגע בענף התאי של מערכת החיסון. אחת מן השיטות שאפשר שהוא משתמש בהן היא ייצור של חלבון,  הדומה לחלבון של מערכת תואם הרקמות העיקרית (MHC ) בתאי אדם. חלבוני MHC מוצגים על גבי פני השטח של תא, כסמנים המודיעים למערכת החיסון שהתא הוא ידיד, לא אויב. על ידי חיקוי חלבוני MHC, עשוי נגיף האבעבועות השחורות לחמוק מתאי T, קוטלי התאים של מערכת החיסון. נגיף האבעבועות השחורות עשוי גם להתערב בפעולתם של ציטוקינים - חלבונים הפועלים בבקרת התגובה החיסונית.

״צירוף זה של מנגנונים הוא ייחודי לנגיף האבעבועות,״ אומר אלן זליקוף מן המעבדות הלאומיות האמריקאיות בניו־מקסיקו. הבנת אופן פעולתם של המנגנונים, הוא מציין, עשויה לאפשר לרופאים לשתק את מערכת החיסון באופן ברירני, במקום להשבית אותה לחלוטין - כפי שהם עושים בעת השתלת איברים, למשל, בהשאירם למעשה את החולה־המטופל חסר הגנה בפני זיהומים.

ג׳ושואה לדרברג, חוקר הביולוגיה המולקולרית הנודע מאוניברסיטת רוקפלר בניו יורק, טוען שחקר האבעבועות השחורות עשוי גם ללמד את האימונולוגים כיצד להילחם בגורמי זיהום אחרים העושים שימוש בשיטות דומות. לדרברג שוקל שימושים פוטנציאליים מעין אלה בנגיף האבעבועות כנגד התועלת המפוקפקת שבהשמדתו. ״אני מתנגד להשמדת הנגיף מזה זמן רב,״ הוא אומר. ״הדבר ייאכף באופן מלא בארצות הברית, ובאופן לא־ודאי בכל מקום אחר. מדובר ברוב מהומה על לא מאומה.״

אך מומחים אחרים העובדים בתחום, כגון הנדרסון ובריאן מייהי, ראש המחלקה למחלות נגיפים ב-CDC, אינם משנים את עמדותיהם, נוכח הטיעונים בעד שימור. הנדרסון אינו מסתיר את הבוז בקולו כשהוא נשאל בדבר התועלת הרפואית האפשרית של חקר האבעבועות השחורות: "מעולם לא נתקלתי בכזו אחיזת עיניים ובכזה מסך עשן". מלבד סנדקצ׳ייב, הוא אומר, איש בארצות הברית מחוץ ל-CDC לא עבד עם הנגיף החי מזה עשרים שנים לפחות. על פי מייהי, ״ בסופו של דבר כל העניין הוא שאלה של בריאות הציבור מול מדע בסיסי״. שום רווחים רפואיים עתידיים, הוא טוען, אינם שווים את הסיכונים לחיי אדם שטומנים בחובם המצבורים הקיימים של הנגיף.

אמנה בלי אמון

מאז פיתוחו של החיסון עוצב סיפורו של נגיף האבעבועות השחורות על ידי פחד ופיתוי: הפחד המובן ממחלה, בצד הפיתוי להשתמש בנגיף כנגד אויב בלתי מחוסן. הדבר כבר נעשה בעבר: בעת מלחמת האינדיאנים והצרפתים, למשל, נתנו הבריטים בכוונה־תחילה שמיכות נגועות באבעבועות שחורות לשבטי האינדיאנים.

כיום טקטיקות כאלה נחשבות מחוץ לתחום, כמובן, לפחות באופן רשמי. בשנת 1972 נחתמה האמנה נגד הפצת נשק ביולוגי על ידי 140 מדינות, שביניהן היו הן ברית המועצות והן ארצות הברית. למרות כל ההצהרות, לא היה אף אחד מהצדדים מוכן להאמין שהשני התכוון באמת לנטוש את הנשק הביולוגי. כפי שאומר זליקוף, הרוסים אמרו תמיד שאינם סומכים על האמריקאים - למרות שהצהרות מעין אלה, בין אם נכונות או לאו, שירתו את האינטרסים של הרוסים.

מומחים אמריקאיים, מצדם, אומר לדרברג, החזיקו מאז ומתמיד בחשדות שהסובייטים אינם מקיימים את חלקם בעיסקה. החשדות נעשו מוצקים כאשר הביוכימאי הסובייטי ולאדימיר פסצ׳ניק ערק לאנגליה ב־1989. פסצ׳ניק טען שכמנהל המכון לתכשירים ביולוגיים טהורים בלנינגראד עבד על הכנתם של חיידקי מגיפות לשימוש בכלי נשק ביולוגיים. המעבדה שלו, אמר, הייתה רק מרכיב אחד ברשת עצומה וסודית של מתקני מחקר ללוחמה ביולוגית, בשם ״ביופרפראט״. בשיאה, כללה ביופרפראט עשרות מתקנים ברחבי ברית המועצות, והעסיקה יותר מ־30,000 עובדים.

סיפוריו של פסצ׳ניק עוררו המולה בינלאומית, והביאו לכך שפקחי נשק ביולוגי אמריקאים ובריטיים ביקרו בברית המועצות בשנת 1991 בנובוסיבירסק הוצגו בפני הפקחים טילים מפורקים, אך לא הוצג מטענם. "אינני חושב שמישהו יודע מה קרה למטען," אומר ג׳ארלינג. מכל מקום, הפקחים נמצאו למדים שנגיף האבעבועות השחורות חי וקיים בנובוסיבירסק. "נאמר לנו שהם עובדים עם הגנום של נגיף האבעבועות השחורות,״ אומר פרנק מלינוסקי, וירולוג רפואי שעבד בעבר ב-USAMRIID והיה חבר בצוות הפיקוח. ״זו הייתה תגלית, שכן הנגיף לא היה אמור להימצא מחוץ למוסקווה באותה עת". (סנדקצ׳ייב היה בין החוקרים הרוסים שהודו בעובדה הזו בפני הפקחים. ובכל זאת, במכתב - שהצלחתי להשיג עותק שלו - שכתב לא מזמן לחוקר אמריקאי חשוב, הוא כותב: ״הצלחנו לארגן את העברתו של אוסף נגיף הוואריולה הלאומי מן המכון לתכשירים נגיפיים במוסקווה אל המרכז שלנו ב־ 1994 , באמצעות החלטה מיוחדת של הממשלה הרוסית.")

נדרש עריק נוסף, בעל דרגה גבוהה אפילו משל פסצ׳ניק, כדי לגלות את היקפה האמיתי של העבודה הסובייטית עם נגיף האבעבועות השחורות.

קן אליבק היה בעבר סמנכ״ל ראשון של תוכנית הנשק הביולוגי הסובייטית. בשנת 1992 , כאשר ברח לארצות הברית, אמר לסוכני ביון שהאבעבועות השחורות היו הנשק האסטרטגי מספר אחד במחסן הנשק הסובייטי. המתקן של משרד ההגנה בסרגייב פוסאד, אמר לי לא מזמן, "היה הראשון שפיתחו בו נשק ביולוגי המבוסס על אבעבועות שחורות, ואגרו אותו בכמויות.״ אפשר רק לנחש האם מוחזק עדיין הנגיף במתקן זה. כפי שאומר אליבק: ״הם לעולם לא ימסרו מידע זה.״ אך על פי מאמר בגיליון יולי־אוגוסט 1997 של כתב העת הרוסי ״דיונים בווירולוגיה״, הדביקו לאחרונה חוקרים בסרגייב פוסאד בבונים וקופים אחרים באורתופוקסוירוס באמצעות תרסיסים. לכאורה, עסקו בבחינת יעילותו ואמינותו של חומר נוגד־נגיפים, אולם העובדה שהמחקר נערך במתקן של משרד ההגנה מעוררת חשדות. "קשה להעריך כוונות במדויק,״ אומר ג׳ארלינג, לאחר שהוא מודה שמחקר דומה נעשה לא מזמן ב-USAMRIID, ״אך כל עוד המתקנים שלהם סגורים בפנינו, יש לחשוש מן הגרוע ביותר.״

כנשק ביולוגי, עשויים להיות לנגיף האבעבועות השחורות מספר יתרונות ברורים ומבעיתים. הוא עמיד בהרבה ומידבק בהרבה מרוב הנגיפים. מטרתו של נשק אסטרטגי היא לפגוע במוראל ולשתק את האוכלוסייה האזרחית, ונגיף האבעבועות השחורות מסוגל לשני הדברים. שלא כמו חיידק הגחלת, שכמעט תמיד הורג את קורבנותיו כאשר הוא נשאף אל הריאות, ניתן לטפל באבעבועות שחורות באופן סימפטומטי, והקורבנות שורדים בדרך כלל. התפרצות של המחלה, אם כן, יכולה לשתק את המערכת הרפואית של האויב. בסך הכל, כפי שאומר ויליאם פטריק, מיקרוביולוג שסייע פעם בניהול תוכנית הלוחמה הביולוגית - שבוטלה מזמן - של ארצות הברית, נגיף האבעבועות השחורות הוא "אמצעי אידיאלי ללוחמה ביולוגית."

עיים של מלחמה קרה

עבור האמריקאים סיפורו של מחקר האבעבועות השחורות הסובייטי מנגן על פחדים וציניות שנוצרו במשך עשרות השנים של המלחמה הקרה - על עצבים שהורדמו פעם על ידי הסיכוי למלחמה גרעינית, וכעת הם שוב חשופים ורגישים. בהתחשב בהיסטוריה זו, נראים תיאוריו של אליבק מזעזעים מצד אחד, וחשודים מצד שני. כיצד ייתכן שמוסדות הביון האמריקאים החמיצו פרויקט בסדר הגודל העצום של ביופרפראט? והאם לא התעקשו פעם מקורות דומים לטעון שהצבא הסובייטי המתפורר חזק יותר מהצבא האמריקאי? מדוע יש להאמין לסיפורים כאלה כעת?

פטריק הוא אחד מן המדענים האמריקאים מבודדים שעסקו בפועל בנשק ביולוגי, והוא היה בין החוקרים שתיחקרו את אליבק לאחר עריקתו. "אליבק יודע מה שהוא שח," אמר לי. "זהו התחום החזק שלי, אי אפשר לעבוד עלי." כאשר דנו השניים בעניינים מקצועיים - כיצד להפוך גחלת או אבעבועות שחורות לתרסיסים תוך שמירת יציבותם במעבדה ובעת שימוש - "הגענו לאותן התשובות," אומר פטריק. "אני מאמין שהסובייטים יצרו נשק המבוסס על נגיף האבעבועות השחורות. אין לי כל סיבה שלא להאמין לקן אליבק בעניין זה. או שמקבלים את מילתו של מישהו שהיה שם, שראה והרגיש ועשה זאת, או שלא."

מומחים אמריקאים מחשיבים את אליבק לאמין פחות, כמובן, כאשר הוא דן באירועים שהתרחשו ברוסיה לאחר עריקתו. לאחרונה טען אליבק שהרוסים יצרו בהנדסה גנטית זנים חדשים ומבהילים של נגיף האבעבועות השחורות. הרוסים, הוא טוען, שילבו בגנום של הנגיף גנים מנגיפים הגורמים למחלות אחרות, ובכך למעשה איחדו שני נגיפים גורמי מחלות לנגיף יחיד. הכימרה הנגיפית הראשונה מסוג זה, על פי אליבק, משלבת את הגנום מול דלקת המוח הסוסית שמקורה בוונצואלה (VEE) - מחלה משתקת, אמנם, אך רק לעתים - נדירות קטלנית - עם זה של האבעבועות השחורות. בעוד שנגיף האבעבועות השחורות משתק את הזרוע התאית של מערכת החיסון,  הנגיף VEE פוגע ביכולתו של הגוף לייצר נוגדנים. ההנחה היא כי נגיף כימרי שביכולתו לעשות את שתי הפעולות גם יחד יוכל לשתק כמעט לחלוטין את מערכת החיסון, וכך להותיר את הגוף כמעט חסר הגנה. כנגד מחלת האבעבועות השחורות.

ג׳ארלינג מצביע על כך שהדבר נשמע אמנם מפחיד, אך אין טעם בייצורה של מפלצת נגיפית מעין זו: ניתן להשיג אותה ההשפעה פשוט על ידי הטענת טיל הן באבעבועות שחורות והן ב-VEE. יתר על כן, תיאורו של אליבק את הכימרה של האבעבועות השחורות ונגיף ה-VEE התפתח עם הזמן. "הייתי שם ב־1992, בחדר המלון בו תוחקר אליבק בנושא זה," אומר ג׳ארלינג. "כולם הפילו את עפרונותיהם מידיהם. לא כולם היו במצב בו יכלו לשאול אותו שאלות מכוונות - אך אני יכולתי. שאלתי אותו ישירות אם הם יצרו אי פעם בפועל את הכימרה והוא אמר אז שלא"

ג׳ארלינג מאמין שהקירבה הגדולה ביותר שהרוסים הגיעו אליה ליצירת כימרת VEE־אבעבועות שחורות, הייתה ביצירת כימרה ששילבה כמה גנים של VEE עם ואקסיניה. כימרות כאלה הן נפוצות למדי - הן משמשות לעתים קרובות בפיתוח חיסונים - והן קלות יחסית לייצור. ״יצרנו כימרה של ואקסיניה ואבולה ב־1992" אומר ג׳ארלינג (אף שהוא מדגיש שהכימרה לא הכילה את כל הגנום של האבולה). "זה לא מדע מתקדם, זוהי כימיה של מטבח". כאשר תוחקר אליבק בחדר המלון, מוסיף ג׳ארלינג, הוא רמז שחוקרים רוסים פיתחו כימרה של ואקסיניה ו-VEE. אך מדובר היה בצעירי המעבדה, ששיחקו להם. ״כוונתו הייתה שנערים תמיד עוסקים בשטויות".

רע בריבוע

כעת, שש שנים לאחר מכן, הפך סיפורו של אליבק לדרמטי יותר. לטענתו, הרוסים לא רק שפיתחו כימרה של אבעבועות שחורות ו-VEE אלא שהם גם פיתחו ככל הנראה כימרה שניה, כזו המשלבת גנים של אבעבועות שחורות עם גנים של נגיף האבולה הקטלני. לדעתו של ג׳ארלינג, כימרת האבעבועות והאבולה היא קרוב־לוודאי מיתוס. "האבולה הוא נגיף של גדיל RNA שלילי,״ הוא אומר. "נדרשים לו כל מיני מנגנוני בקרה כדי שיוכל להתרבות בתאים". העברת מספר גנים מאבולה לוואקסיניה, כפי שעשו החוקרים מ- USAMRIID, היא עניין אחד; שילוב גנום האבולה כולו בזה של נגיף האבעבועות השחורות הוא עניין אחר לחלוטין. "אין בידינו הטכנולוגיה הדרושה על מנת לבצע זאת, ואינני חושב שלרוסים יש אותה". למרות שדיווחיו של אליבק בדבר פרוייקטים מוקדמים יותר של לוחמה ביולוגית הם מהימנים, מוסיף ג׳ארלינג, "הוא בקטריולוג (חוקר חיידקים), לא וירולוג, ורוב ידיעותיו בנוגע לכימרות נגיפיות הן מיד שניה".

נגיף האבעבועות השחורות מספיק מפחיד גם בלי שישולבו בו נגיפים נוספים. ואפילו אם הצליחו הרוסים ליצור כימרות של נגיף האבעבועות השחורות, אין הדבר משנה במאום את השאלה העומדת בפני העולם: האם ניתן לבטוח כיום ברוסיה? ב־1992, לאחר עריקתו של אליבק, הכריז הנשיא הרוסי בוריס ילצין שהוא סוגר את התוכנית הרוסית לפיתוח נשק ביולוגי. השאלה אם אכן הוציא לפועל את החלטתו היא כעת נושא לוויכוח ער בקרב קובעי המדיניות וקהיליית המודיעין האמריקאית. "הוויכוח הוא בעצם לגבי השאלה אם פיתוח הלוחמה הביולוגית ברוסיה הוא עניין של מדיניות לאומית או שהוא מנוהל על ידי אינטרסנטים בלתי נשלטים המחופרים בעמדותיהם", אומר אחד מפקידי הממשל. "האם התכוון ילצין למה שאמר? כנראה שכן. האם הייתה לו היכולת לחסל את התוכנית? כנראה שלא״.

כל נושא הכוונות של הרוסים מעורפל עוד יותר בשל העובדה שרק מעט חוקרים - אלה הקשורים לביופרפראט - נמצאים בקשר עם עמיתיהם האמריקאים. אך משרד ההגנה הרוסי מנהל גם מערך נוסף ואפוף סוד של מעבדות (אחת מהן ממוקמת, כאמור, בסרגייב פוסאד) ליהן יודעים האמריקאים מעט מאד. כל הניסיונות ליצור קשר עם אחת המעבדות הללו או לבקר בהן הושבו ריקם. ״אפילו קצין הרפואה הראשי של צבא ארצות הברית נדחה על ידי החבר׳ה האלה", אומר ג׳ארלינג.

לרוסים, כך מאמין ג׳ארלינג, אין כוונה ממשית לוותר על חקר האבעבועות השחורות. עובדה זו, לדעתו, היא המניע האמיתי מאחורי חשיפת קלטת הווידאו הסיבירית של סנדקצ׳ייב - זו שתיעדה את החיפוש אחר הקורבנות בני המאה של האבעבועות השחורות. כאשר ביקש סנדקצ׳ייב מיליון וחצי דולר מן האקדמיה הלאומית האמריקאית למדע על מנת לממן משלחת נוספת אל קרח־העד, הוא טען שהוא חוקר את האבולוציה של נגיף האבעבועות השחורות. אך טענה זו היא רק סיפור כיסוי, חושדים ג׳ארלינג ורבים מעמיתיו, "תירוץ עלוב. נגיף זה הוא יציב כאבן צור".

מהי, אם כן, מטרת המשלחות לסיביר? התשובה, לדעת האמריקאים, היא האפשרות להכחיש. בזמן כלשהו בעתיד הקרוב עשויה רוסיה להשמיד בפומבי את מאגר נגיפי האבעבועות שברשותה. אז, אם תתרחש תאונה במעבדה כלשהי ברוסיה ומישהו יידבק באבעבועות שחורות, או אם יימצא מישהו העובד עם הנגיף החי, יוכלו פקידי הממשל להכחיש שהסתירו משהו. הנגיף, יוכלו לומר, הגיע ודאי מאחד מקורבנות קרח־העד.

תרופה נגד נגיפים

ובינתיים, גוברים הקולות הקוראים להשמדת הנגיף. ב־2 לפברואר 1998 שלח ארגון הבריאות העולמי לכל המדינות החברות שאלון בדבר עמדתן לגבי השמדת מאגרי הנגיף. בפעם האחרונה בה נידונה ההשמדה באופן

רשמי, בשנת 1995 פעלו ג׳ארלינג וחוקרים אחרים בהצלחה למען קבלת זמן נוסף לבדיקת גורמים נוגדי־נגיפים, לפיתוח בדיקות אבחון חדשות ולתעתוק הרצף הגנטי של מספר זנים של הנגיף. כעת, משהושלמו הפרוייקטים הללו, נראה שהנימוקים המדעיים כנגד ההשמדה נחלשו. אפילו אם יושמד הנגיף, ניתן לחקור פיסות שלו באופן מבודד; ניתן יהיה אפילו להרכיב מחדש את הנגיף כולו ביום מן הימים.

ובכל זאת, אין שום ערובה לכך שנגיף אבעבועות שחורות שיורכב מחדש יפעל כפי שהיה פועל הנגיף האמיתי - ורק הנגיף האמיתי יספק את דרישותיהם של מחקרים מסוימים. לדברי וולפגנג ג׳וקליק, וירולוג מצפון־קרוליינה, פעולתו של נגיף הוואריולה על מערכת החיסון של האדם היא מורכבת. "מדובר במשחק גומלין, בו יש חשיבות למידת הפעילות של כל אחד מן הגנים של הוואריולה,״ הוא אומר, ״וניתן לחקור זאת רק בעזרת הנגיף השלם.״ גם משרד ההגנה האמריקאי מחזיק מזה זמן רב בעמדה שעל המדינה להחזיק בנגיף מסיבות אסטרטגיות. כפי שאמר לי אליבק: ״בתוך עשרים שנה כבר נאבד כל הבנה שהייתה לנו בנוגע לנגיף. במקרה שמדינה אחרת המחזיקה בנגיף תחליט להפכו לנשק, נהיה חסרי מגן לחלוטין״.

הירושימה נגיפית?

באוזני הנדרסון ומייהי הרעיון של שוויון בחלוקת נגיף האבעבועות השחורות נשמע מגוחך. ״נניח שהרוסים יסרבו להשמיד את מלאי הנגיף שברשותם. האם במקרה כזה גם עלינו להמשיך ולהחזיק בו?״ שואל הנדרסון. ״ראשית, אם הם ישתמשו בו על מנת לתקוף אותנו, האם נשיב להם באותה מטבע? אינני חושב כך. שנית, לאיזה צורך נוסף אנו זקוקים לנגיף? במונחים של ביטחון לאומי, אין בו צורך״. השמדת הנגיף, מאמינים הנדרסון ועמיתיו, ״תשלח מסר״ למדינות המחזיקות בו בניגוד להסכמים. "קשה להפוך את החזקת הנגיף לבלתי־חוקית עבור מדינות אחרות," אומר מייהי, "עד שיושמדו שני המאגרים הרשמיים".

אך למען האמת, קשה לדמיין שתתעורר מצוקה בצפוךקוריאה, בעירק או אפילו ברוסיה בעקבות מסר מעין זה. ארגון הבריאות העולמי בוודאי לא אישר מעולם את הכנתו של נגיף האבעבועות השחורות לשימוש בטילים בין־יבשתיים, אך הסובייטים עשו כך בכל זאת. "ראי מה קרה לאחר שחתמנו על האמנה״, אמר לי פקיד ממשלה בכיר לשעבר. "תקציב הלוחמה הביולוגית שלנו בוטל. התקציב שלהם גדל במידה משמעותית". אחרים אומרים שחיסול הנגיף לא יפסיק את המחקר הגנטי שעורכים בו הרוסים; השפעתו היחידה תהיה שהסודיות האופפת מחקר זה תגבר. התוצאה תהיה הקמת מחסום נוסף בפני יצירת מערכת יחסים פתוחה יותר עם מדענים רוסים.

אם אין טעם בביצוע ההשמדה, מה ניתן לעשות? רק אימונולוגים מעטים מציעים לחסן את האוכלוסייה כולה, למרות שהנדרסון קרא לאחרונה להתחיל שוב באגירת חיסונים, מחשש לטרור־ביולוגי. המלאי הנוכחי הידלדל לשבעה מיליון מנות בלבד. במקרה חירום יזדקקו הרבה יותר משבעה מיליון אנשים למנת חיסון, מאחר שכל החיסונים שניתנו בעבר בארצות הברית כבר התיישנו ואיבדו את השפעתם. גם אילו היו בנמצא חיסונים בכמות מספקת, לא ניתן היה לחסן את כולם. ואקסיניה איננה בלתי־מזיקה לחלוטין: היא יכולה לגרום לאנשים שמערכת החיסון שלהם פגועה, כגון נשאי איידס, למחלה ואפילו למוות.

למרבה המזל, שנות המחקר שדרשו ג׳ארלינג ועמיתיו לא התבזבזו. לאחרונה נקשרו ציפיות רבות בגורם נוגד־הנגיפים סידופוויר (Cydofovir) כתכשיר לטיפול באבעבועות שחורות; זאת במחקריהם של הווירולוגים האמריקאים ג׳ון האגינס וקתרין לאפלין. סידופוויר ניתן כיום לחולי איידס הסובלים מציטומגלווירוס רטיניטיס: הוא מדכא את פעילותו של האנזים המשכפל DNA בנגיפים, האנזים DNA־פולימראז. כאשר הוא ניתן לקופים שהודבקו באבעבועות קופים, אומר האגינס, סידופוויר פועל באופן חד וחלק: אפילו אם הקוף כבר סובל מזיהום מזה יום בעת שהוא מקבל את התרופה, כל הסימפטומים של המחלה נעלמים. יתר על כן, נגיף האבעבועות השחורות מכיל חומצת אמינו ההופכת אותו רגיש במיוחד לסידופוויר. ״התרופה אמורה לעבוד על אבעבועות שחורות פי שלוש טוב יותר מאשר על אבעבועות הקופים״, אומר האגינס. ״זהו מזל. מזל גדול״. ממשלת ארצות הברית שוקלת לאגור סידופוויר, אם במחקרים נוספים ייתבר כי הוא יעיל ואמין כתרופה, כהגנה בפני מתקפה אפשרית של נשק ביולוגי.

מאחר ש-DNA־פולימראז הוא מרכיב חיוני בכל זן של אבעבועות שחורות, אומר האגינס, קיים סיכוי גבוה שסידופוויר יהיה יעיל גם כנגד אותם זנים של הנגיף העמידים בפני חיסונים (איש בכיר עמו דיברתי טען שראה דו״ח מודיעיני סודי ביותר, המבוסס על עדות ראייה, ובו נאמר שהרוסים כבר פיתחו זנים עמידים לחיסונים של האבעבועות השחורות, ואף בחנו אותם על אסירים. ג׳ארלינג מזלזל בעדות זו). אך סידופוויר איננה תרופת פלא. כפי שמציין לדרברג,

העבודה הנעשית לאחרונה על זני גחלת שנוצרו בהנדסה גנטית ״פוקחת את עינינו לעולם חדש ונרחב של רעלנים." כדי לעמוד בפני הפתעות אפשריות, מעוניינים מומחים אמריקאים אחדים לפתח נוגד־נגיפים נוסף, כזה שפעולתו מבוססת על עקרונות שונים משל  הסידופוויר, לפני שישקלו את השמדתם של מאגרי האבעבועות השחורות.

ייתכן, כמובן, ששום הכנה מוקדמת אינה יכולה להגן באמת על מדינה מפני התקפה ביולוגית. אך מצד שני, ניתן לומר כך גם על מתקפה גרעינית. מכאן שלמרות העלילה הנפתלת ורבת התפניות של סיפור האבעבועות השחורות, המציאות מוכרת וכאובה. בדיוק כמו שהירושימה ריסקה לעד את האמונה שהאנושות אינה מסוגלת להשמיד את עצמה, חיסלו הידיעות בדבר המחקרים הסובייטיים לפיתוח נשק ביולוגי את אחת התקוות הכנות ביותר של המאה הנוכחית: שהמין האנושי יוכל, במאמץ מרוכז, למחות לנצח ולו מחלה מעל פני האדמה. 

שמות ותעתיקים אנגליים:

Peter B. Jarling, Lev S. Sandakhchiev, Ken Alibek, Viktor M. Zhdanov, Donald A. Henderson, Alan P. Zelicoff, Joshua Lederberg, Brian W. J. Mahy, Vladimir A. Pasechnik, Frank J. Malinoski, William C. Patrick HI, Wolfgang K. Joklik, John W. Huggins, Catherine A. Laughlin

תרגום: דיוויד כרמל

וונדי אורנט (Wendy Orent) אנתרופולוגית בהשכלתה, העוסקת בכתיבה

פורסם ב"גליליאו" 30, ספטמבר-אוקטובר 1998