יום חמישי, 19 בנובמבר 1998

חיידקיקים ואבנים בכליות - צבי עצמון


[הממצאים המובאים בכתבה זו שנויים במחלוקת מדעית וכנראה שאינם נכונים]

לפני כעשר שנים תיארו אולבי קג'נדר (Kajander) ועמיתיו מאוניברסיטת קופיו בפינלנד חיידקים זערוריים החיים בדם, חודרים לתאים בגוף, נוטים להתרכז בכליות ומופרשים בשתן. על שום קוטרם הזעיר - מ-500 ננומטר ועד 50 ננומטר (ננומטר - מיליארדית המטר) כינו אותם החוקרים חיידקי-ננו (nanobacteria), ואנו מציעים כאן לכנותם חיידקיקים; לחיידקים "רגילים" קוטר של מיקרומטר (1000 ננומטר) ויותר. הקהיליה המדעית לא גילתה עניין רב ביצורים הזערוריים, גם כשהתברר שהם חיים בדמם של אנשים רבים (בפינלנד, חמישה אחוזים מן האוכלוסיה נושאים בגופם חיידקיקים), וכי הם מסוגלים לחדור לתאים ולהשרות - בעקבות חדירתם - תהליך של "התאבדות", אפופטוזיס ( גליליאו 28, עמ' 16). ההתעלמות נבעה אולי מקצב חלוקתם האיטי יחסית של החיידקיקים, ומן העובדה שלא ניתן לגדלם כגדל חיידקים "רגילים".

ההתעלמות לא ריפתה את ידי קג'נדר ועמיתיו, והם המשיכו להתחקות אחר תכונות החיידקיקים. הם הצליחו לפתח נוגדנים סגוליים הנקשרים לחלבונים השוכנים בשטח החיצוני של הננובקטריות, וכך ניתן בידם מכשיר זיהוי רגיש. אישוש לתיאוריהם ולטיעוניהם של החוקרים הפינים ניתן על ידי החוקר הקנדי, ג'יימס קולטון (Coulton) מאוניברסיטת מק-גיל בקוויבק.

ננובקטריה - יצורים חיים או משהו אחר...
J. Martel/J. Young

גילוי החיידקיקים נבע - פעמים כה רבות חוזר הדבר במדע (וראו: "מותם של תאים, לידתה של תגלית" בגיליון זה) - דווקא מכישלון ותסכול. קג'נדר ניסה לגדל תרביות תאים במצע העשוי מנסיוב דם של בקר, ואולם התאים גדלו לאט, בתוכם התגלו בועיות מוזרות, והם מתו כעבור זמן קצר. בבדיקה במיקרוסקופ אלקטרונים נתגלו בתאים חיידקים זעירים-לעילא, אותם כינה, כאמור, ננובקטריות. הקטנות שבהן זעירות יותר מנגיפים גדולים.

קג'נדר ועמיתיו החלו לחפש אחר "תפקיד" לחיידקיקים, ואולי כך לזכות במעט תשומת לב של הקהיליה המדעית. הם ניסו לחשוב איזו מחלה שהגורם שלה טרם נתגלה יכולה להיגרם על-ידי יצוריהם הזערוריים, ובאופן טבעי חשבו על הכליות, בהן נוטות הננובקטריות להתרכז. התברר כי החיידקיק בונה סביבו כעין "מבצר" עצום - קל להבחין בו במיקרוסקופ אור - עשוי משקע סידני, וקג'נדר ועמיתיו משערים כי "מבצרי-אבן" אלה מהווים כעין גרעיני התגבשות, סביבם מצטברים משקעים סידניים, המרכיבים חלק ניכר מ"אבני הכליות".

הניסיון לתלות בחיידקים את הקולר להופעת אבני כליות - לפחות מן הסוג הסידני, ולפחות באותם אנשים שיש להם נטייה להופעה חוזרת - יש לו מעין תקדים בסיפור כיבי הקיבה. שנים רבות תלו הרופאים באישיות ובאורח החיים את האחריות לכיבי קיבה, עד ששני חוקרים אוסטרליים הוכיחו, כמעט בוודאות, כי בחלק ניכר מן המקרים אחראים לכיבים חיידקים מיוחדים, היכולים לשרוד ולהתרבות בתנאים העוינים שבקיבה (ראו: החיידק הכיב והתרכיבגליליאו 8).

במאמר שפירסמו לא מכבר קג'נדר ועמיתו (PNAS, 7, July 1998), הם מדווחים כי בכל אבני הכליות שבדקו מצאו קשירה של נוגדנים סגוליים לחיידקיקים, וכי במדגם של אבני כליות שבדקו במיקרוסקופ אלקטרונים זוהו חיידקיקים. יתר על כן - בחלק מן המקרים הם הצליחו לגדל ולהרבות חיידקיקים שחולצו מתוך אבני-כליות, וזו כבר עדות ממש על-פי דרישותיו (הפוסטולטים) של קוך להוכחת מעורבותו של חיידק מסוים במחלה.

אבני כליות מציקות לחלק נכבד באוכלוסיה (ההערכה באמריקה היא כי 10% מן האנשים סובלים מהן, לפחות פרק זמן מסוים בחיים), אך לרופאים אין עדיין הסבר לתהליך הספציפי המעורר שקיעה של מינרלים בשתן, באותם מקרים שאבני הכליות אמנם עשויות ממינרלים. ייתכן שעתה הוצע המנגנון - ה"מבצרים" הסידניים המיקרוסקופיים שיוצרים סביבם החיידקיקים מהווים מרכזי גיבוש שסביבם נוצרות אבני כליות.

לקג'נדר הצעה מעשית לרופאים: לנסות לטפל באנטיביוטיקה בחולים שיש להם נטיה חוזרת להופעת אבני כליות. החיידקיקים עמידים בפני סוגים רבים של אנטיביוטיקה (אולי הודות למבצריהם), אך רגישים לטטרציקלינים. נוסף לכך מנסים לברר אפשרות למעורבות של ננובקטריות במחלות אחרות הקשורות במשקעי סידן ברקמות - שיטיון (דמנציה), טרשת עורקים, דלקת פרקים.

ולסיום הערה לא-רפואית: בשבועון סיינס-ניוז (1 באוגוסט 1998, עמ' 76) נזכר רוברט פולק (Folk), גיאולוג טקסני, הטוען מזה שנים כי בסלעים קיימים חיידקים זעירים אף יותר, עד 10 ננומטר קוטרם, אותם כינה (שימו לב להבדל הדק באיות) nannobacteria. יש להבחין היטב בין הננובקטריות הטפילות של קג'נדר לננובקטריות החופשיות שאת קיומן מציע פולק, הצעה שאינה מקובלת על רוב המיקרוביולוגים, בין השאר מסיבות תיאורטיות - הטענה היא כי בגוף שקוטרו 10 ננומטר אי-אפשר לדחוס את מינימום המרכיבים המאפשרים חיים עצמאיים. 

פורסם ב"גליליאו" גיליון 31, עמ' 8, נובמבר 1998.

אין תגובות:

פרסום תגובה