נגיף בעל מעוף - אמיר עדן

שפעת העופות מהונג־קונג שעלתה לכותרות בראשית השנה גרמה למותם של שבעה בני־אדם עד תחילת ינואר, והביאה להשמדתם של מיליון וחצי עופות שגודלו על האי. עתה מתחילים מדענים להבין כיצד נוצר זן כה אלים של נגיף השפעת וכיצד הוא הצליח לעבור מעופות לבני־אדם. קבוצת חוקרים מהונג־קונג ומארצות־הברית השתמשה בנגיף אשר בודד מגופו של ילד בן שלוש שנפטר מהמחלה כדי לקבוע את הקוד הגנטי של כמה גנים שמקורם בנגיף האלים. השוואה לקוד הגנטי של נגיפי שפעת אחרים העלתה, כי הנגיף שבודד אינו דומה לזנים המוכרים מבני־אדם אלא דווקא לזן המצוי אצל עופות, זן שגרם למותן של אלפי תרנגולות בהונג־קונג בשנת 1997.

נגיפי שפעת מעופות אינם מסוגלים בדרך כלל להדביק בני־אדם כיוון שבמהלך ההדבקה צריך הנגיף להתקשר למרכיבים מסוימים בקרום התא המאכסן, ומרכיבים אלו שונים אצל עופות ובני־אדם. מקורם של רבים מזני השפעת האלימים הוא אמנם עופות, אך דרוש שלב ביניים כדי לאפשר יצירה של זן התוקף גם בני־אדם. שלב זה מתקיים בדרך כלל אצל חזירים. אלה יכולים להידבק בזני שפעת שמקורם באדם וגם בזנים שמקורם בעופות. כאשר חזיר נדבק בשפעת משני המקורות בעת ובעונה אחת, נוצרת הזדמנות לנגיפים להחליף ביניהם מידע גנטי, ומתקבלים זנים חדשים שחלקם עשוי להיות אלים (ראו: ״נגיף שפעת משוחזר״, גליליאו 23). אלא שהמקרה של הונג־קונג היה שונה. במקרה זה מדובר בנגיף של עופות שפיתח יכולת להדביק תאי אדם באופן ישיר, בלי שלב ביניים של ערבוב גנטי.

התגובה המהירה והחריפה של שלטונות הונג־קונג נבעה מכך שככל הידוע מדובר במקרה ראשון שבו זן שפעת עופות אלים תוקף בני־אדם. התעורר החשש שבני־האדם חסרים חיסון טבעי כנגד זן זה וכי המגפה תתפשט במהירות ובלא הפרעה.

מדוע הזן הייחודי הזה קטלני כל כך וכיצד קרה שנגיף מעופות הצליח להדביק בני־אדם? אחד הגנים של נגיף השפעת מקודד לחלבון המכונה המאגלוטינין (Hemaglutinine), שהוא חלק ממעטפת הנגיף. במהלך ההדבקה עובר חלבון זה חיתוך על ידי אנזימים יחודיים שמקורם במאכסן, וכך מתאפשרת חדירת הנגיף לתאים. כאשר פענחו החוקרים את הקוד הגנטי של הנגיף האלים מצאו, כאמור, שאכן מדובר בזן של שפעת עופות, אך עם הבדל קל: בגן המקודד להמאגלוטינין בזן האלים נמצאה תוספת קטנה בקרבת האתר שעובר חיתוך בעת ההדבקה.

החוקרים סבורים ששינוי זה איפשר לנגיף, שמדביק בדרך כלל תאים במערכות הנשימה והעיכול של עופות וגורם למחלה קלה וחולפת, להרחיב את מגוון הרקמות שבהן הוא פוגע ולהדביק גם תאים במוח, בלב ובכלי דם, וכך לגרום למחלה קטלנית. כיוון שחיתוך ההמאגלוטינין חיוני לצורך ההדבקה בנגיף, והואיל והאנזימים המבצעים את החיתוך מצויים במערכת הנשימה והעיכול של עופות בלבד, מוגבל הנגיף, באופן רגיל, לרקמות אלו. ואולם ככל הנראה השינוי באתר החיתוך מאפשר לאנזימים אחרים הקיימים ברקמות נוספות, ואולי אף לאנזימים מאדם, להכיר את חלבון ההמאגלוטינין של הנגיף ולחתוך אותו.

לטענת החוקרים פיתח הנגיף יכולת לעבור מעופות לבני־אדם אך לא יכולת לעבור באופן יעיל מאדם לאדם. מסקנתם היא כי השמדת העופות לא הייתה לשווא, שכן סביר להניח כי היא מנעה מגפה חמורה יותר.

למעלה: תא אדם ובו מספר נגיפי שפעת. גודלם של הנגיפים אינו עולה על אלפית המילימטר.
הזיזים על פני המעספת עשויים בעיקר מהמאגלוטינין. למטה - נגיפי שפעת.

פורסם ב"גליליאו" 28, מאי-יוני 1998