 |
| ככר לחם בפרסקו מ-Herculaneum - במוזיאון של נפולי צילום: Fred Cherrygarden |
המרכיב השלישי בטכנולוגית המזון - הוא זה המאפשר ניצול (אכילה) של מזון שהוכן לפני יותר מיום או יומיים. גם כאן אפשר למצוא מגוון שיטות הכוללות חומרים טבעיים, כדוגמת הגדלת ריכוז המלח, החומציות (מלפפונים חמוצים) או הסוכרים (ריבות) לרמות שבהן מיקרו־אורגניזמים אינם מסוגלים להתפתח: ייבוש, עישון או חימום ואריזה במיכל אטום: הקפאה ואפילו הקרנה רדיואקטיבית המאפשרת עיקור מזון באריזתו.
אך הדוגמה הטכנולוגית המרשימה ביותר אינה טכניקת שימור ספציפית אלא הלחם - שהומצא לפני למעלה מ־5000 שנה. הרעיון הבסיסי הוא שימוש ב"חומר גלם" מזין הנשמר באופן טבעי. זרעים הם אידיאליים למטרה זו. ערכם הקלורי גבוה (משום שעליהם לספק לצמח את כל האנרגיה והחומרים הדרושים לו בשלבי ההתפתחות הראשונים) וניתן לשמרם שנים בסביבה יבשה ומוגנת מחרקים.
הבעיה היא שזרעים אלו קשים ללעיסה ואם בולעים אותם הם עלולים לעבור את מערכת העיכול בשלמותם, בלא שתופק מהם תועלת. הטחינה לאבקה, הערבוב עם מים והאפייה, הופכות אותם למזון רך שניתן לאוכלו אף ללא שיניים (זקנים ותינוקות). גם בלי תוספת השומשום קשה לחשוב על פיתוח טכנולוגי מוצלח יותר.
פורסם ב"גליליאו" 100, דצמבר 2006
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה