המאבק במחלת המלריה במדינות העולם השלישי
 |
| יתושת אנופלס (Anopheles albimanus) - בזמן סעודה על עורו של אדם. צילום: CDC/ James Gathany |
בישראל, כמו בשאר העולם המערבי, מלריה היא מחלה נשכחת השייכת בעיקר לדפי ההיסטוריה. בעולם השלישי לעומת זאת זוהי בעיה מדממת. לפי הערכות שונות מדי שנה מתים בין 655,000 ל=1.24 מיליון בני אדם מהמחלה, מרביתם ילדים מתחת לגיל חמש ונשים הרות; כ-90% ממקרי המוות ממלריה הם במדינות מרכז ומערב אפריקה. הגורם למחלה הוא טפיל חד-תאי בעל מחזור חיים מורכב העובר לחלופין בין נקבות של יתושי אנופלס ובני אדם. נקבות אנופלס עוקצות אנשים כדי להשיג מקור חלבוני עשיר שלו הן זקוקות ליצירת ביציהן. כאשר יתושה נגועה במלריה עוקצת, נפלט הטפיל לתוך מחזור הדם האנושי עם חומר נוגד קרישה, שאותו היא מפרישה, ושעושה את דרכו לכבד. שם הוא חודר לאחד התאים ומשתכפל בתוכו. תהליך זה מוביל לפיצוצו של תא הכבד ולשחרורם למחזור הדם של אלפי טפילים חדשים הפונים לתקוף את תאי הדם האדומים. שלב זה הוא הגורם לתסמינים הקליניים של המחלה. בתוך תאי הדם האדומים עובר הטפיל לשלב אחר במחזור חייו, משתכפל שוב בצורתו החדשה, ויוצר טפילים נוספים הממשיכים את התהליך. חלק מהטפילים הופכים לגָמֶטוציטים (תאי רבייה), שעוברים שוב לנקבת אנופלס בעקבות עקיצה נוספת של האדם הנגוע. בתוך היתושה הגמטוציטים עוברים רבייה מינית, וצאצאיהם פולשים לבלוטת הרוק של היתושה, ומוכנים לתקוף אדם נוסף.
במהלך השנים פיתח טפיל המלריה עמידות נגד תרופות רבות כמו הכלורוקין והסולפדוקסין-פירימתמין. כיום, קו ההגנה החשוב ביותר של האנשות לטיפול במלריה הוא קוקטייל של תרופות המבוסס על ארטמיסינין (artemisinin), תרופה שמקורה ברפואה הסינית העתיקה, המופקת מהצמח לענה (Artemisia annua). הארטמיסינין היא אחת התרופות החשובות האחרונות המופקות ישירות מצמח ולא מסונתזות באופן כימי. עובדה זו יצרה תנודות גדולה במחירה. בעשור האחרון נרשמו מחירים שבין 400 דולר ל-1,000 דולר לקילוגרם לתרופה. לחולים בעולם השלישי, שחלקם הגדול עניים, הבדל זה יכול להיות הבדל של חיים ומוות.
בינואר השנה פרסמו פרנסואה לוורקו (Lévesque) ופרופ' פטר סיברגר (Seeberger) ממכון מקס פלנק בפוטסדאם שיטה חדשה לסנתוז ארטמיסינין מחומצה ארטמיסנית דו-מימנית, חומר המשמש שלב ביניים בייצור התרופה בצמח גופו. אחת הבעיות העיקריות בהפקת התרופה ישירות מהצמח היא כמות הארטמיסינין שבלענה, שהוא קטן מאוד, פחות מ-1%, ולעומת זאת כמות החומצה הארטמיסנית דו-מימנית שבצמח גדולה פי למעלה מחמישה. החומצה הארטמיסנית הדו-מימנית נמצאת גם בפסולת הביולוגית הנוצרת בזמן יצור הארטמיסינין.
את הארטמיסינין אפשר להפיק מהחומצה הארטמיסנית הדו-מימנית באמצעות תגובה כימית בת כמה שלבים, שבאחד מהם נעשה שימוש בחמצן פעיל. בדרך כלל משתמשים לשם כך בשיטות כימיות מסורתיות, שבהן המגיבים מעורבבים עם חמצן פעיל במכל גדול. דרך פשוטה וזולה לבצע המרה בעזרת חמצן פעיל היא על-ידי פוטו-כימיה, כלומר בעזרת אור. בפרט, סיברגר השתמש בטטרהפנילפרופירין (Tetraphenylporphyrin), הקולט את האור והופך את החמצן לפעיל. אולם, פוטוכימיה היא שיטה בעייתית שכן, עקב בליעה, כמות האור המגיעה למרכזו של מכל מוקרן קטנה בהרבה מזו הפוגעת בו. באופן ספציפי, שיטה זו היא בעלת נצילות נמוכה במיוחד בייצור תעשייתי, בו נעשה שימוש במיכלים גדולים. סיברגר הציע לעשות שימוש בצינורית שקופה דקה הנכרכת סביב מקור האור, בזמן שהמגיבים מוזרמים בצינורית באופן רציף. כך ניתן להשיג בעת ובעונה אחת גם בליעה נמוכה של האור, ולפיכך נצילות תגובה גבוהה, וגם המרה של מסה גדולה של חומר.
המאבק במלריה
שיטתו של פרופ' סיברגר משתלבת היטב בכיוון הנחשב כיום למבטיח ביותר להפקת ארטמיסינין סינתטי - הפקתו בעזרת שמרים שעברו הנדוס גנטי. טכנולוגיה זו, העושה שימוש בשיטות של ביולוגיה סינתטית, פותחה לפני כעשור על ידי פרופ' ג'י קיסלינג (Keasling) מאוניברסיטת ברקלי. הרעיון העומד מאחוריה הוא שאפשר לגרום לשמר לייצר חומצה ארטמיסנית על ידי העברה של כמה גנים מהצמח לשימור. לאחר שהחומצה הארטמיסנית מופקת מהשמר, אפשר להמירה לארטמיסינין בצורה כימית. אמיריס (Amyris), החברה שהקים קיסלינג כדי לפתח את הטכנולוגיה העניקה לענקית התרופות הצרפתית סנופי (Sanofi) את הזכויות על ייצור התרופה, והמוצר הסינתטי עומדת להגיע למדפים בשנה הבאה. אולם, בסנופי לא מתלהבים מרעיונו של סיברגר, ואינם מתכוונים בשלב זה לשנות את קו הייצור שלהם, שנמצא כבר בשלבי הקמה, ולעבור לשימוש בטכנולוגיה שעדין לא הוכיחה את מסחריותה.
אף כי ייצור זול של ארטימיסין הוא בעל חשיבות עליונה, הוא בהחלט לא הפתרון המושלם למאבק במלריה. בשנים האחרונות אחד החששות הכבדים ביותר היה שהטפיל יפתֵח עמידות גם נגד ארטמיסינין, ויעמיד את האנושות ללא נשק יעיל כנגד המחלה. אכן, בשנה שעברה אושר חשש זה כשעמידות לארטמיסינין התגלתה בדרום מזרח אסיה במדינות כמו קמבודיה ותאילנד. אף כי העמידות לתרופה מוגבלת בינתיים לאזור גאוגרפי יחיד, החשש הברור הוא כי הזן העמיד יתפשט לשאר העולם. מצב זה דורש פיתוח מהיר של תרופות חדשות. כיום, ישנם כמה חומרים הנמצאים בניסויים קליניים, אך אף אחד מהם עדין לא הוכח כיעיל לטיפול באנשים.
בצד העמידות לארטמיסינין, מתפתחת בעולם עמידויות נוספת, שהופכות את המאבק במלריה לקשה במיוחד. החשובה שבהם היא עמידותם של יתושי האנופלס לחומרים הכימיים המשמשים להשמדתם או לציפוי כילות שינה כדי לדחותם, כמו פירטרואידים (pyrethroids) ו-DTT (בכילות שינה יש חומר הדוחה יתושים); עמידות זו יוצרת בעיה חמורה במניעת המחלה, החשובה לא פחות מריפויה. ב-15 במאי השנה הכריז ארגון הבריאות העולמי על תכנית חדשה למאבק בעמידותם של היתושים. על פי הארגון יתושי אנופלס העמידים לקוטלי חרקים חיים כיום ב-64 מדינות, כולל טורקיה, ערב הסעודית, סודן ואירן. הרחבת תפוצתם של זנים אלה יכולה להוביל לעוד כ-26 מיליון מקרי מלריה בשנה, שעלות הטיפול בהם תהיה כ-60 מיליון דולר. הארגון ממליץ על מעבר לשימוש בסבב של קולטי חרקים שונים כדי להקטין את עמידותם של היתושים, כמו גם פיתוחם של חומרים חדשים להשמדתם. העלות המוערכת ליישום המלצותיו אלה היא כ-200 מיליון דולר, סכום שעדיין לא ברור כיצד יגויס. למעשה, הבעיה חמורה אף יותר. התשתית הארגונית הדרושה כדי ליישם סבב של הדברת יתושים בעזרת חומרים שונים אינה קיימת במדינות רבות בעולם השלישי. דוגמה מקבילה לצורך בתשתית ארגונית כדי להילחם במלריה היא הגעתה של התרופה למשתמשי הקצה. באוגנדה למשל נרשם בשנים האחרונות חוסר באזורים מסוימים של המדינה בארטמיסינין שהובילו למותם של אנשים, בעוד שבאזורים אחרים של המדינה נמצאה התרופה בעודף.
דרך ארוכה עבר העולם בעשור האחרון במאבק במלריה. לפני כעשור עוד התנגדו פקידים אמריקאים לכך שארטמיסינין תימכר למדינות אפריקאיות ודחקו במדינות אפריקאיות להסתפק בתרופות בעלות יעילות נמוכה יותר, מתוך חשש כי שימוש נרחב בתרופה יוביל לעמידות כלפיה. במהלך עשור זה פחת ב-25% מספר האנשים המתים מהמחלה מתוך החולים בה. גם הסכומים המושקעים במאבק במלריה גדלו באופן חד. לפני כעשור היה היחס בין מספר המתים מהמחלה לבין הסכום בדולרים המושקע בה 1 ל-42. היום יחס זה עומד על 1 ל-3,000. שינוי זה התבצע בעיקר הודות לכניסתם למאבק של קרנות כמו קרן ביל ומלינדה גייטס, קרן הנשיא האמריקאי למאבק במלריה והקרן הבינלאומית למאבק בשחפת מלריה ואיידס, קרנות המחלקות כסף ואוספות תרומות. ועדיין, ברוב המדינות הנגועות צריכה לחול ירידה של למעלה מ-90% בהדבקות במחלה כדי שזו תושמד.
לפני שנתיים, בצעד חריג, העמידה חברת התרופות גלקסוסמיט קליין (GlaxoSmith Kline) לרשות כלל האנושות קטלוג של 13,000 חומרים שנבדקו על ידה כחומרים שאולי אפשר לפתח מהם תרופה חדשה למלריה, וזאת בניגוד לכל מדיניות של שמירה על סודות מסחריים. אולי גישה רעננה זו של 'קוד פתוח', כמו גם שימוש בטכנולוגיית כימיות וביולוגיות חדשניות יובילו יום אחד לכך שילדים בעולם השלישי לא ימותו יותר ממלריה. לו יהי.
לקריאה נוספת:
באתר יוניצ"ף
באתר ארגון הבריאות העולמי
אוסף סקירות בכתב העת Nature על המאבק במחלה
ידיעה על הפיתוח של פרופ' סיברגר
ידיעה על התכנית של ארגון הבריאות העולמי למאבק ביתושי האנופלס:
פורסם בגליליאו 167, יולי 2012
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה