יותר על אנשים פחות על נגיפים - יעקב חיימוביץ

על הספר "ציידי הנגיפים" מאת אד רגייס, הוצאת זמורה ביתן מודן, 253 עמודים

מתאבן: בעודי נער, טרם ידעתי הבדל בין דארווין לוואלס, נפלו לידי שני ספרי מדע פופולרי. האחד ספרו של ג׳ורג׳ גאמוב ״הביוגרפיה של הפיסיקה״ והשני ספרו של א. שישא ״אלברט איינשטיין״. כשסיימתי לקוראם לא ממש הבנתי את מסתורי מכניקת הקוואנטים (והיום אני כן מבין) או נפלאות תורות היחסות; אך תמיד אזכור שנילס בוהר מאוד אהב סרטי ״מערבונים״ ואלברט הצעיר קיבל מדודו מתנה מצפן, ומחוגו ה״עצמאי״ הילך עליו קסם. כי, להבדיל מ״סירס־ זימנסקי״ האימתני (ספר הלימוד בפיסיקה) הביאו איתם ספרים אלה בנוסף על המדע גם את המדענים. יש בספרים מסוג זה תועלת רבה בכך שהם מקרבים במקום להרחיק, משעשעים במקום לשעמם ובקיצור מהווים מתאבן מצויין. חשיפת הפן האנושי - המוזר תמיד של המדע, הצגת המעשה המדעי כהרפתקה ז׳ול ורנית עשויה לגרות את הקורא לחזור ולהתעמק, ולאחר שהשיל את פחדיו אולי אף לחתום על מנוי תלת־שנתי ל״גליליאו״!

מנה ראשונה: סיפור המסגרת הנערך כביכול בהווה כתיבת הספר הוא סיפור התפרצות האבולה בקיקוויט (קונגו־זאיר). החל מה־6 במאי ועד ל־25 באוגוסט אותה שנה. נגיף האבולה מהלך אימים על חלק גדול מן העולם המערבי הן בשל אחוז התמותה הגבוה (כ־90%!) והן בשל הפן המזוויעה של דימום למוות. כל התפרצות של מחלה זו (ונגיפיות ״קרובות״ כמו מרבורג ו־לסה) מביא לאמוק תקשורתי ולסבב הפחדה ממנו יוצאים כולם מרוצים (להוציא הקורבנות כמובן): רופאים ופוליטיקאים מקומיים שמקבלים חשיפה תקשורתית רחבה; אבירי התקשורת העולמית המוכיחים שוב את חשיבותם הבלתי ניתנת לעירעור; מוסדות הבריאות העולמיים שניצלים מקיצוץ בתקציביהם; מאות מיליוני צופים בעולם הסי־אן־אני עברו חווייה מ־ז־ע־ז־ע־ת מבלי להסתכן ביותר מהשמנת יתר מרוב צפייה בטלוויזיה; וכמובן אי אלו עתונאים שמלקטים את השאריות, כותבים ספרים על כל הסיפור ו/או בעקבותיו ועושים כמה גרושים.

את כולם מתאר אד רג׳רס בלשון עתונאית קולחת ושנונה עד שנדמה שאנו בעצם צופים בסרט קומדיה ולא במציאות - ״כולם עלו על המטוס לקיקוויט. 3-DC של אייר־קסאי. מטוס הדקוטה הזה נבנה בשנות הארבעים, זמן רב לפני שרוב נוסעיו נולדו״...״זו היתה האימה הגדולה ביותר שחשתי במהלך ההתפרצות כולה - אני לא אוהב לטוס במטוסים ישנים״. (עמי 80).

אנו גם מתוודעים לכל הקשיים הידועים של בני העולם המערבי בארצות העולט השלישי. אט אט גם מתגלה שהמקומיים הרבה פחות מודאגים בגין התפרצות האבולה מאשר אורחיהם המכובדים. הם דווקא די מרוצים מן ההזדמנות להעלות מחירים עבור כל שרות לו אלה נדרשים. לבסוף ארוע ״סיום״ התפרצות האבולה נחגג במשחק כדורגל במגרש המקומי שהוכתר בשם: TOURNOI EBOLA (טורניר אבולה!). 

מנה עיקרית: בעיקרו עוסק הספר בתולדותיו של ה-CDC - המרכז להדברת מחלות. לפעמים נדמה שאנו קוראים הומורסקה ברוח מרכז אירופית (״קישונית״ בעברית) בה ארוע של מה בכך הולך וגדל עד שהוא מקבל מימדים מפלצתיים. כך הפך ניסיון אמיץ להדביר את המלריה בארה״ב להידרה רבת ראשים וזרועות ועשירה בתקציבים שמרכזה באטלנטה. אד רג׳יס המבין היטב את הדינמיקה של הביורקרטיה בארצות הברית מתאר תאור משעשע כיצד הלך מוסד זה וגדל תוך כדי שהוא מרחיב משימות, מנצל קונויקטורות פוליטיות והעיקר, מחליף שמות לאורך כל הדרך. אין בכך כדי להקטין מן ההישגים האמיתיים של ה-CDC. זה הינו ללא ספק אחד ממרכזי הידע המפוארים בכל הקשור למחלות, מגיפות והטיפול בהן. מכל העולם עולים אליו לרגל להרחיב דעת ולהתמחות. התערבותו מבוקשת על ידי רוב ממשלות העולם לעת צרה. אך הדרך בה הגיע למעמד זה ובניגוד לה כיצד הוא מוצג לפני ועל ידי הפוליטיקאים (הממונים על התקציבים!) גורמת לנו להרים גבה. בדרך האמריקאית הישנה והטובה נתפסים אנשי ה-CDC כ׳"טובים״ אשר בסופו של מאבק איתנים ינצחו את ה״רעים׳׳: 

 ״אבל תוצאות כאלה לעולם אינן מרפות את ידיו של צייד הנגיפים המסור. תוצאות שליליות הן דבר רגיל, צפוי. אחרי הכל, צייד הנגיפים נמצא בערבותיו של יריב נסתר, ערטילאי, מאגי מעט, והמרדף אחר ציד מעין זה לא אמור להיות פשוט. הדבר דומה יותר למערכה צבאית או למסע צלב דתי. 

זהו מסע מיתולוגי, חיפוש, שיש בו מן האגדי והנאדר. גששי־המחלות המודרניים הללו בדומה לגיבורים המתוארים באפוסים העתיקים ובשירי העלילה של ימי הביניים, מתחקים אחרי יריבים עלומים בארצות רחוקות ואקזוטיות. הם מחזרים אחר הסכנה ומתגרים בגורל. בחיפוש אחר גורמים מסתוריים, חורשי־רעה אפלוליים, כוחות מזיקים שלא מן העולם הזה, כמעט.

זוהי הרפתקה רומנטית, במובן הקלאסי של המילה״ (עמ׳ 128־129). 

והוא מסיים את הספר כך: 

"אחרי הכל, CDC נמצא בתמונה. סיירת המחלות הגיעה. הטקסס ריינג׳רס של בריאות הציבור רוכבים בערבות הנגיפים, דולקים בעקבות חיידקים רעולי־פנים״ (עמי 243).

מנה אחרונה: באופן מחתרתי הספר הזה הוא פשוט אנטי־מפחידן. הוא שוחה נגד הזרם המיוצג על ידי ספרו של ריצ׳רד פרסטון "האיזור החם״ (ספר מומלץ דרך אגב!) או ספרה של לורי גרט ״המגיפה הבאה״. בתוך ים של הגזמות יחצניות מסוג: ׳׳האבולה היא אימת יער הגשם״ או ״החיידקים הולכים ומנצחים״ הוא מביא מספרים ורקע המחזירים אותנו לקרקע המציאות. 

בקוקוויט (למשל) כחצי מיליון תושבים ו״רק״ 300 מהם מתו בהתפרצות המתוארת בספר. הסליחה עם משפחות המתים אך בין זה לבין שואה עולמית המרחק רב עד למאוד. רק נחשלותן הכללית של מדינות העולם השלישי מצריכה את התערבותם של גופים בין־לאומיים. ההתפרצות עצמה נחסמה באמצעים פשוטים של חיטוי ובידוד כמקובל מימים ימימה. 

כרגיל הבעייה היא בעיקר שיש לנו עסק עם בני אדם (כמו שנאמר: יש להחליף את העם). כפי שהוא כותב בעניין אחר: ״שום אמצעי הגנה אינו חסין מפני טעות אנוש ומשגים הרי־אסון בהליכי הבטיחות, ואי אפשר לבנות מעבדה שבני אדם אינם יכולים להביס את מיטב סגולותיה. אבל גם אם שום מעבדה אינה בטוחה לחלוטין מפני כשל, ניתן לפחות להקים מעבדה אטימה וחסינה מפני טעות ככל האפשר..״ (עמ׳ 192). 

 ולגבי עניין שלישי: ״המלריה היתה אבחנה מזוייפת. רשויות הבריאות בניגריה פשוט לא רצו להודות בכך שמתרחשת עוד התפרצות לסה במדינה״. במילים אחרות הבעיה העיקרית היא לאו דווקא הנגיף עצמו. הבעיה העיקרית היא התנהגות אנושית״. (עמי 172). 

אוכלוסיית אפריקה בה מתרחשות ההתפרצויות החביבות על המפחידים האופנתיים מתרבה בקצב מהיר והשפעות ההתפרצויות הידועות הן אפסיות ומתגמדות לעומת המחיר שגובות מלחמות האזרחים הבין שבטיות. בכל העולם אנו מתקרבים להכחדתם של כמה וכמה נגיפים שבעבר הפילו מיליוני חללים. מחלת האבעבועות השחורות קיימת היום רק ב״שבי״, לדוגמא. 

קפה וחשבון: ספר זה הוא בדיוק מה שהוא מבקש להיות. אין הוא ספר לימוד בוירולוגיה אם כי הקורא ימצא הסבר שווה לכל נפש על מהותם של יצורים ספק־חיים אלה. אין הוא מדריך לבניית חדר אטימה אבסולוטי, אם כי אותו קורא ימצא תאור של כזה. זוהי רפורטזה מורחבת מסוג אלה המופיעות לפעמים בעיתוני סוף שבוע המחזיקים מעצמם כמעל הממוצע. את התיאורים המדעיים והעובדות המספריות הוא מוהל בסיפור האנשים והמוסדות שמאחוריהם, בכך הוא מקל על עיכולם ומעניק פרספקטיבה רחבה יותר. אני מצאתי בו כמה שעות של קריאה מהנה המלווה בהרבה חיוכים ואפילו צחוקים בקול רם. ״הגל הקל״ של ספרות מדעית פופולרית. כן ירבו!

פורסם ב"גליליאו" 35, יולי-אוגוסט 1999