מחלות מדבקות עוברות מאדם לאדם. כאשר אדם נדבק מופיעים תסמיני המחלה, ובמקביל מערכת החיסון שלו נלחמת במחולל המחלה על ידי תאי הדם הלבנים ויצירת נוגדנים ספציפיים שילחמו בפולש. אם החולה החלים, בפעם הבאה שיפגוש את אותו מחולל מחלה, תאי הזיכרון החיסוני יאפשרו לגוף להשמיד את הפולש כבר מהר יותר (יש מחלות ספציפיות שההגנה נגדן דועכת עם הזמן, אבל גם במקרים של המחלות האלו מדובר בהגנה יעילה למשך מספר שנים). חיסון משיג את אותה התוצאה - יצירת נוגדנים וזיכרון חיסוני, עם יתרון אחד חשוב: ללא סיכוני המחלה.
כדי שנגיף או חיידק יתפשטו, הם צריכים למצוא אנשים שיכולים להידבק. כשחלק גדול מהאוכלוסייה פיתח נוגדנים וזיכרון חיסוני, בין אם על ידי חיסון או על ידי מחלה, הפתוגן מתקשה לעבור מאדם לאדם ושרשרת ההדבקה נקטעת. כך, גם אנשים שלא חוסנו ולא חלו בעבר נהנים מהגנה עקיפה.
מה זה אפקט חסינות העדר?
אפקט חסינות העדר הוא עיקרון בסיסי באפידמיולוגיה (התחום העוסק בחקר התפשטות מחלות). זה לא משהו שעדיין צריך להוכיח או שאפשר להתווכח על עצם קיומו. אפשר לכל היותר לדון בשאלה האם חיסון מסוים יוצר חסינות עדר או לא, ואיזה אחוז מהאוכלוסייה צריך להתחסן כדי להגיע לחסינות עדר מוחלטת (נגיע לכך בהמשך).
לצורך ההמחשה אשתמש בדוגמה שהביאה פעם ידידתי ענת אל-השחר.
ענת, מתנדבת ותיקה בעמותת מדעת (ובעברה הרחוק גם מנהלת במדברים על חיסונים) השתמשה בסיפור על המלח שנסחף אל אי בודד.
הסיפור על המלח שנסחף אל אי בודד
דמיינו לכם אי בודד בלב האוקיינוס. גרים עליו אלפיים איש. הם מעולם לא פגשו את נגיף האבעבועות השחורות. אף אחד מהם לא חלה מעולם ולא פיתח חסינות.
יום אחד נטרפת ספינה על חופי האי והניצול היחיד, אבוי, חולה באבעבועות שחורות. כל חבריו לספינה כבר מתו והוא נסחף אל החוף. לפני שמת, הוא הספיק להדביק את אחד מתושבי האי במחלה.
הנדבק הטרי הזה חוזר לביתו ומפתח מחלה. כיוון שאף אחד באי אף פעם לא חלה, הם מתחילים להידבק אחד מהשני. עכשיו, נניח שחצי מהם מתו וחצי החלימו (זהו בערך אחוז התמותה מאבעבועות שחורות). אלו שהחלימו, הגוף שלהם כבר מכיר את נגיף האבעבועות השחורות. התוצאה: כל האוכלוסיה מוגנת.
אחרי שנה, שוב, אבוי, נסחף מלח חולה וגוסס על חופי האי. האם מישהו חלה הפעם?
לא. כולם מחוסנים מפני המחלה. אין חולים. הללויה.
עברו שנתיים. לאלף השורדים המחוסנים שלנו באי נולדו כבר עשרים ילדים. הם לא חסינים מפני אבעבועות שחורות. שוב, מלח חולה נסחף אל החוף. פוגשים אותו כמה אנשים, אבל הילדים הקטנים לא מסתובבים בחוף. האנשים שפוגשים אותו, מחוסנים! הידד, האח! המלח אמנם מת, אבל האנשים שפגשו אותו בחוף מחוסנים, וכשהם חוזרים לבני משפחותיהם (כולל הפעוטות שאינם מחוסנים) אף אחד לא נדבק!
זו רבותי, חסינות העדר. מספיק שאלף מחוסנים ועשרים לא - רוב הסיכויים שלא תהיה התפרצות ולא תהיינה הדבקות.
עברו עשרים שנה. אלף מבוגרים באי עדיין מחוסנים נגד אבעבועות שחורות - הם אלה שחלו ושרדו. אבל מה? יש לנו עכשיו גם אלף אנשים צעירים שבחיים לא חלו. ושוב... ניחשתם נכון, נסחף מלח אל החוף.
מה יקרה? הפעם שוב יש סיכוי שתתחיל מגיפה, נכון? כי אם יש אלף לא מחוסנים ורק אלף מחוסנים; והילדים שנולדו לפני 20 שנה הם כבר גברים צעירים שמסתובבים לבד בחוף - הסיכוי שמישהו מהם יפגוש את המלח וידבק די גדול. גם הסיכוי של מי שנדבק להדביק לא מחוסנים אחרים, ממש גדול. התוצאה: אין חסינות עדר, ומתחילה התפרצות.
עד כאן הסיפור של ענת.
איך חסינות עדר עובדת בעולם האמיתי?
המנגנון של חסינות עדר פשוט: אם רוב האנשים מחוסנים או החלימו מהמחלה, לא נוצרות שרשרות ההדבקה. גם אם מישהו חולה, הוא מדביק פחות אנשים, וההתפרצות דועכת מעצמה.
מה הסיכוי שזה יקרה באוכלוסייה של אלף איש, אם מתוכם 999 מחוסנים ואחד לא? ומה אם תשע מאות מחוסנים? ומה אם רק 800 מחוסנים?
הנקודה שבה זה קורה (אותה נקודה בה חולה שיגיע לקהילה שלנו לא ייצר שרשרת הדבקה שתמשיך הלאה) תלויה בכמה המחלה מדבקת ועד כמה אנשים בקהילה נפגשים זה עם זה.
וזה בדיוק מה שהאפידמיולוגיה בודקת. יש מודלים מתמטיים, עם נוסחאות יחסית מורכבות, שחוזים בדיוק את זה.
מהו הרף של חסינות עדר?
חסינות עדר מתקיימת רק כשהכיסוי החיסוני (אחוז המתחסנים, או אנשים שכבר חלו במחלה) עולה על הרף הנדרש. לכל מחלה נדרש כיסוי חיסוני שונה כדי לייצר חסינות עדר, שתלוי בגורמים כמו עד כמה המחלה מדבקת, ועד כמה החיסון יעיל במניעת הדבקה. לדוגמה, על מנת לייצר חסינות עדר נגד חצבת, שהיא מחלה מאוד מדבקת, נדרש כיסוי חיסוני של 95% מהאוכלוסייה. החיסון יעיל מאוד, אבל זו המחלה המדבקת ביותר שקיימת, ולכן נדרש כיסוי חיסוני גבוה.
גם להשגת חסינות עדר נגד שעלת נדרש כיסוי חיסוני גבוה, כ- 92%-94%, בעוד הכיסוי החיסוני הנדרש למניעת התפרצות של דיפתריה הוא כ- 62%-77% בלבד, מכיוון שהמחלה מדבקת פחות משעלת או חצבת.
חיסון טטנוס, לעומת זאת, כלל לא מסייע ביצירת חסינות עדר (וגם המחלה לא), מכיוון שהמחלה עוברת על ידי גורם סביבתי, לא מאדם לאדם.
אז אם ילדי מחוסנים לגמרי, למה זה צריך להפריע לי שאחרים לא מחסנים?
- כי אנחנו לא אמורים להיות אדישים לסבל ומוות של ילדים, גם אם אנחנו לא מכירים אותם. אנחנו בני אדם ובני אדם הם יצורים חברתיים ואכפתיים (ברוב המקרים). אני בהחלט לא רוצה שילדים, גם ילדים שאני בכלל לא מכיר, יסבלו בגלל טעויות של ההורים שלהם.
- כי אף חיסון לא 100% יעיל, וחסינות העדר מגינה גם על האנשים שהגוף שלהם לא פיתח הגנה אחרי החיסון. למשל, החיסון נגד חצבת נחשב יחסית יעיל: שתי מנות שניתנות לאחר גיל שנה מייצרות הגנה מלאה לעשרות שנים (וכנראה לכל החיים) אצל כ-97% מהמתחסנים. אבל זה אומר שמתוך כל 100 אנשים שהתחסנו לפי ההמלצות יש בערך 3 אנשים שלא פיתחו הגנה. הם כנראה לא מודעים לכך, אבל ההגנה היחידה שיש להם היא חסינות עדר. אגב, הילד שלא פיתח הגנה? הוא יכול להיות גם הילד שלכם.
- כי קיימות אוכלוסיות שלא יכולות להתחסן, כמו תינוקות לפני גיל חיסון, או אנשים שמקבלים תרופות שמדכאות את מערכת החיסון. אפקט חסינות העדר מגן גם על האוכלוסיות האלו. כולנו מכירים לפחות אחד כזה. תינוקות שעדיין צעירים מכדי להתחסן או שטרם השלימו את כל המנות הנדרשות להגנה אופטימלית, אנשים שמקבלים תרופות המדכאות את המערכת החיסונית עקב השתלות, מטופלי כימותרפיה נגד סרטן, מקבלי סטרואידים נגד טרשת נפוצה או אסטמה חריפה, אנשים עם רקע רפואי האוסר עליהם לקבל חיסונים חיים מוחלשים, קשישים שהמערכת החיסונית שלהם נחלשה עם הגיל, ועוד. ממה שאני יודע בסביבה המיידית שלי, אנשים שאני רואה לפחות פעם בשבוע, יש כמה וכמה שעונים על ההגדרות האלה, ובטח יש עוד שאני פשוט לא יודע עליהם. הבן שלי, עוד מעט בן 14, מתנדב בבית אבות סיעודי אצלנו בקיבוץ. בימי שישי בצהרים הוא מגיע לבית הסיעודי לשוחח עם הדיירים (הוא אומר ש"לשוחח" זו מילה מרחיקת לכת במקרה הזה). האנשים האלו תלויים, בין השאר, בסטטוס החיסוני שלו. הוא לא חייב להתנדב בבית סיעודי, אבל מכיוון שזה בערך הדבר היחיד שהוא עושה שלא כולל משחקי מחשב עם החברים שלו, אני מאוד שמח שהוא לוקח חלק בפעילות הזו.
אז יש או אין חסינות עדר בישראל?
אפקט חסינות העדר עובד הכי טוב כשהאנשים שאינם מחוסנים מפוזרים באוכלוסייה באופן אקראי ובמספרים קטנים.
שיעור ההתחסנות בישראל יחסית גבוה - וכל עוד משפחות שלא מחסנות מפוזרות באופן אקראי ברחבי הארץ וחיות בקרב קהילות מחוסנות, הילדים שלהם נהנים רוב הזמן מאפקט ההגנה של חסינות העדר (בין אם ההורים מכירים בקיומו, ובין אם לא). ילד לא מחוסן עדיין נמצא בסיכון גבוה לחלות; חסינות העדר רק מפחיתה את הסיכוי שיחשף לחולה, אבל לא מונעת ממנו לחלות כשזה קורה. אבל גם אם ילד כזה יחלה, זה לא יוביל להתפרצות, כל עוד רוב הילדים סביבו יהיו מחוסנים ומוגנים מפני הדבקה.
כיום יש יותר ויותר קהילות שיש בהן אחוז גבוה של משפחות שלא מחסנות - ובתוך הקהילות האלה, חסינות העדר כבר נפגעה בצורה משמעותית. לכן ראינו שיעור גבוה במיוחד של חולים ונפטרים מחצבת בקרב קהילות ספציפיות - היכן שהיו הרבה מאד ילדים לא מחוסנים שהדביקו אחד את השני במהירות ויצרו שרשראות הדבקה מאד ארוכות, ללא חסינות עדר שתעצור אותן.
במילים אחרות, גם אם שיעור ההתחסנות הארצי גבוה, כל עוד נוצרים כיסים שבהם מחלה יכולה להתפרץ ולהתפשט במהירות, נראה התפרצויות של מחלות אחת לתקופה. זה בדיוק מה שקרה בהתפרצות החצבת הנוכחית בישראל, ובדיוק מה שקרה במדינות שונות בעולם אחרי ירידה בהתחסנות.
בכמה גדול יותר הסיכון של הבלתי מחוסנים?
בשנים האחרונות, אירועי התפרצות מרחבי העולם מתארים באופן עקבי מספר לא פרופורציונלי של הדבקות במחלות שיש להן חיסון, שהתרחשו בבלתי מחוסנים.
דיווחים כאלו מדגימים שלושה דברים:
- הראשון - עד כמה מהר מחלה יכולה להתפשט וכמה בקלות הבלתי מחוסנים מושפעים ממנה.
- השני - את יעילות אפקט חסינות העדר במניעת התפשטות המחלה.
- השלישי - שגם עם חיסוניות עדר תקינה, המחוסנים והבלתי מחוסנים אינם נמצאים באותן רמות של סיכון.
הבחירה לסרב לחיסון, "להתחבא בעדר", היא בחירה פעילה בסיכון גדול בהרבה להדבקה וסיבוכי מחלה, באחריות להפצת המחלה לאחרים במידה ותתרחש הדבקה, והבחירה לערער את חיסוניות העדר עליה כולנו נסמכים.
אי אפשר באמת לשבת על הגדר. מי שלא מתחסן מסתכן יותר בעצמו, ובמקביל גם מחליש את ההגנה על האנשים הפגיעים ביותר סביבו.
דוגמאות למחלות שחזרו בגלל ירידה בחסינות העדר
לפעמים נדמה שמחלות כמו חצבת או שעלת הן "מחלות של פעם". אבל מדינות בכל העולם מגלות, שוב ושוב, שכאשר שיעורי ההתחסנות יורדים, אפילו באחוזים בודדים, מחלות מדבקות מתפרצות במהירות.
מספר דוגמאות, חלקן היסטוריות וחלקן עדכניות ממש מימים אלו. קישורים למקורות בסוף הפוסט.
התפרצות הדיפתריה בבריה״מ ב-1994
בשנת 1994 לאחר התפרקות ברית המועצות וקריסת שירותי הבריאות, חלה ירידה משמעותית בשיעורי החיסון באוכלוסייה. התוצאה הייתה התפרצות דיפתריה בה חלו עשרות אלפים, ואלפי מקרי מוות. דיפתריה, מחלה חיידקית מסוכנת, היא דוגמה קלאסית למחלה שכמעט נעלמה בזכות החיסון, וחזרה כשהכיסוי החיסוני ירד.
התפרצות דיפתריה ב-2025 באוסטרליה
דוגמה עדכנית יותר היא התפרצות חריגה של דיפתריה שמתרחשת ממש בימים אלו באוסטרליה. ההתפרצות החלה בסוף שנת 2025 בטריטוריה הצפונית, משם התפשטה למחוזות נוספים. יותר מ-200 מקרים כבר דווחו מאז תחילת ההתפרצות. לפי הדיווחים המחלה פוגעת כמעט באופן בלעדי באוכלוסיית האבוריג'ינים, אוכלוסייה שסובלת מקשיי נגישות לשירותי בריאות ציבוריים, ולכן הכיסוי החיסוני בה נמוך.
התפרצות החצבת של 2025-2026 בישראל
מאז אפריל 2025 ישראל מתמודדת עם אחת מהתפרצויות החצבת החמורות שידעה בשנים האחרונות. עד פברואר 2026 דווחו בישראל יותר מ־3,000 מקרי חצבת מאומתים ו 17 ילדים מתו מהמחלה. 16 מתוכם לא היו מחוסנים. הגורם המרכזי להתפרצות היה כשל בהגעה לחסינות עדר בקהילות שבהן שיעורי ההתחסנות ירדו.
התפרצות שעלת בישראל ב-2023
התפרצות השעלת בירושלים בשנת 2023 פגעה בעיקר בילדים צעירים שלא חוסנו. ריכוזי תחלואה משמעותיים הופיעו בקבוצות עם שיעורי התחסנות נמוכים, בעיקר באוכלוסיות סגורות וצפופות.
זה מדגיש שוב נקודה שהזכרתי קודם: חסינות העדר לא תלויה רק בממוצע הארצי. גם אם ברמה הלאומית שיעור ההתחסנות נראה גבוה, מספיקות קהילות קטנות שבהן שיעור ההתחסנות יורד כדי לאפשר למחלה להתפשט במהירות.
ירידה בכיסוי החיסוני נגד חצבת והתפרצות ענק ברומניה
רומניה חוותה בשנים האחרונות ירידה משמעותית בהתחסנות נגד חצבת, בין השאר בגלל נגישות נמוכה לחיסונים, מידע כוזב שהופץ ברשתות החברתיות ובתקשורת, וחוסר אמון ציבורי במערכת הבריאות. בשנת 2023 המדינה חוותה שוב התפרצות רחבה של חצבת, עם אלפי מקרי הדבקה.
שובה של החצבת ב-2018 לארצות הברית
בשנת 2000 ארצות הברית הכריזה רשמית שחצבת כבר אינה מתפשטת בה באופן קבוע, אבל בסוף העשור הקודם התרחשו שם התפרצויות גדולות, בעיקר בקהילות שבהן שיעורי ההתחסנות ירדו.
ההתפרצות הגדולה ביותר הייתה בניו יורק בשנים 2018-2019 שהתפשטה בעיקר בקהילות שבהן שיעורי ההתחסנות היו נמוכים יחסית. מעל 600 מקרי חצבת אובחנו בעיר ניו-יורק בתוך פחות משנה. כ-86% מהחולים עם סטטוס חיסוני ידוע היו לא מחוסנים, ורבים מהחולים היו ילדים צעירים. עשרות אושפזו, חלקם בטיפול נמרץ. ההתפרצות הייתה כה משמעותית עד שהעירייה הכריזה על מצב חירום בריאותי והורתה על חיסוני חובה באזורים מסוימים בברוקלין. בהמשך הופיעו התפרצויות נוספות, בטקסס, בניו-מקסיקו, באוקלהומה, בטקסס, ועוד.
המחיר הכבד של קריסת חסינות העדר בסמואה ב-2019
אחת הדוגמאות הקשות ביותר הייתה בסמואה בשנת 2019. אחרי ירידה חדה באמון הציבור, שהתרחשה גם בעזרתו של רוברט פ. קנדי ג'וניור (אז עו"ד מתנגד חיסונים, כיום שר הבריאות האמריקאי), שיעורי ההתחסנות צנחו, ואז הגיעה החצבת. התוצאה הייתה אסון בריאותי: אלפי חולים ועשרות רבות של מקרי מוות, רובם ילדים צעירים. ההתפרצות הייתה כל כך חמורה שהמדינה הכריזה על מצב חירום לאומי.
וזה לא קרה רק שם. באותה תקופה התרחשו התפרצויות חצבת גם בטונגה, ניו זילנד והפיליפינים, כולן על רקע ירידה בהתחסנות או פערים בכיסוי החיסוני.
עלייה במקרי השעלת באנגליה ב-2024
גם באנגליה נרשמה בשנים האחרונות עלייה משמעותית במקרי שעלת.
ירידה בשיעורי ההתחסנות ודעיכה בהגנה החיסונית הובילה לעלייה חדה במספר מקרי השעלת, שהגיעה לשיאה ב־2024 עם אלפי מקרים מאומתים, הרבה מעבר לרמות שנראו בשנים קודמות.
המשותף לכל ההתפרצויות האלה הוא שחסינות העדר נחלשה בגלל ירידה בהתחסנות. ברגע שנוצר ריכוז מספיק גדול של אנשים לא מחוסנים - מחלות מדבקות חזרו להתפשט.
הנגיפים אף פעם לא נעלמו, הם היו שם כל הזמן - פשוט לא הצליחו להתפשט כל עוד האוכלוסיה היתה מספיק מחוסנת. ברגע שמספיק ילדים לא התחסנו, נפתחה בפני הנגיפים הדרך לעבור שוב מאדם לאדם.
חסינות עדר היא לא סיסמה ולא רעיון תיאורטי
אני באופן אישי לא כל כך אוהב את השם של האפקט. למה? כי אנחנו לא עדר. אני מעדיף לומר חסינות קהילתית, אבל זו הטרמינולוגיה (במבטא פרסי).
ובכל מקרה, מה שחשוב זה לא איך נקרא לאפקט אלא שהאפקט קיים ועובד.
חסינות העדר היא מנגנון הגנה קהילתי אמיתי שמציל חיים.
כשמספיק אנשים מתחסנים, גם מי שלא יכולים להיות מוגנים באופן מלא מקבלים שכבת הגנה נוספת. כשהאמון בחיסונים נשחק ושיעורי ההתחסנות יורדים, חומת ההגנה הזו מתחילה להיסדק והמחלות חוזרות.
ההתפרצויות שראינו בישראל ובעולם בשנים האחרונות מזכירות לנו שהנגיפים והחיידקים לא נעלמו. הם פשוט מופיעים שוב כאשר חוזרת ההזדמנות לעבור מאדם לאדם.
חיסונים הם לא רק הגנה אישית. הם גם אחריות הדדית.
בסופו של דבר, חסינות עדר היא הסיפור של כולנו: של התינוק שעוד צעיר להתחסן, של המטופלת בכימותרפיה, של הקשיש בבית האבות, ושל כל אדם שהמערכת החיסונית שלו לא הצליחה לפתח הגנה מלאה.
כולנו רוצים לחיות בחברה שבה האנשים הפגיעים ביותר מוגנים, וחסינות העדר היא אחד הכלים החשובים ביותר שמאפשרים את זה.
בריאות לכולם.
מקורות והרחבות
על התפרצות הדיפתריה הגדולה בשנות התשעים של המאה הקודמת במדינות ברית המועצות לשעבר
הצהרת ראש אגף בריאות הציבור במשרד הבריאות האוסטרלי מה-22 במאי 2026, לגבי התפרצות הדיפתריה במדינה:
על התפרצות החצבת בארה"ב בשנת 2019
על התפרצות החצבת בישראל בשנים 2025-2026
על התפרצות השעלת בישראל ב-2023
על התפרצות החצבת ברומניה ב-2023
על התפרצות החצבת בניו יורק ב-2018
על התפרצויות חצבת נוספות בארה"ב בשנת 2019
על התפרצויות החצבת בסמואה - ב-2019
על התפרצות החצבת בטונגה - ב-2019
על התפרצות החצבת בניו-זילנד - ב-2019
על התפרצות החצבת בפיליפינים - ב-2019
על התפרצויות השעלת באנגליה בשנים האחרונות
חסינות העדר - מושג חשוב וניתן להמחשה באפידמיולוגיה - ענת אל השחר
מדוע ילד לא מחוסן בגן מסכן את שאר הילדים? ד"ר נטע סופר צור, אתר מדעת
נחשון שטייף - מתנדב בעמותת "מדעת" ומנהל בקבוצת הפייסבוק "מדברים על חיסונים" שמופעלת ע"י העמותה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה