מחלת השינה, שנדמה כי הפכה לנחלת העבר, מתפרצת שוב באפריקה. מול המגיפה המשתוללת הנגרמת על־ידי זבובי צה־צה, ניצבת רופאה אמריקאית, המפעילה את התוכנית היחידה בכל דרום סודאן למיגור המחלה. אבל היא יכולה להציל רק מעטים.
ג'סטין מלסטו ממאן להתעורר. אישה קוראת בשמו, אך הוא מפנה את ראשו וטומן אותו עמוק בכר. ג׳סטין בן ה־12 הגיע לכאן ממאנגבנגו, כפר הנמצא בדרום הרחוק של סודאן. הוא לובש מכנסי ג׳ינס קצרים ובלויים, ועל צווארו שרשרת דקה של חרוזים כחולים. על אדן החלון מעל למיטתו מונחים הסנדלים שלו וסל נצרים. בטנו שקועה כקערה, הנחיריים שלו סתומים בנזלת ובשכבה רירית של חיידקים. העור סביב עיניו העצומות בולט החוצה ומקנה לו מראה משונה של צפרדע.
גופו של ג׳סטין הפך לביתם של מאות טפילים הנקראים טריפנוזומים. טפילים אלה, הניזונים מדמו, כבר הגיעו אל מוחו. קורבנות מחלת השינה שוקעים בדרך כלל לתוך טשטוש חושים, נכנסים לתרדמת, ובסופו של דבר מתים.
״ג׳סטין, ג׳סטין, הלו!״, קוראת האישה בקול כשהיא מעבירה את אצבעותיה לאורך צווארו וראשו. ג׳סטין פוקח את עיניו, ממלמל מעט, ועוצם אותן שוב. ״אתה יודע איפה אתה נמצא?״ שואלת האישה באנגלית, ואחות סודאנית מתרגמת את שאלתה. ג׳סטין מהנהן קלות בראשו ונוקב בשמה של העיר שבה נמצא בית החולים - טמבורה. האישה מנסה לכופף את ראשו, אך ללא הצלחה. עורפו נוקשה. למעשה, כל גופו צפוד. ״כאשר אדם מגיע למצב שאינו יכול לכופף את ראשו, צריך להזעיק רופא בבהילות,״ היא מסבירה לזוג הסודאנים, גבר ואישה, הניצבים ליד מיטתו של ג'סטין.
שמה מיקי ריצ׳ר. אישה נמוכה, אפורת שיער, בת 53, לבושה בחולצת טי ומכנסיים תכולים של חדר ניתוח. היא כותבת מרשם של זריקות סטרואידים. "או־קיי ג׳סטין, היא אומרת לנער החולה. ״נתראה אחר כך״. ג׳סטין לא מגיב. אפילו לא מזכה אותה במבט חטוף.
המחלה מתפרצת מחדש
ג׳סטין הגיע לבית החולים חמישה ימים קודם לכן. בהגיעו הייתה המערכת החיסונית שלו כה חלשה עד שאפו היה מזוהם בחיידקים. יתכן שחלה גם במלריה. ״יש לו הרבה טפילים בגוף״, מסביר ג׳ון קרסלו, אח מתנדב מסן פרנציסקו, ומלטף את ראשו של ג׳סטין.
במשך שלושה ימים קיבל ג׳סטין תרופה שחיסלה מספר לא מבוטל של טפילים בגופו. אולם תרופה זו עלולה להיות לעתים גרועה לא פחות מהמחלה עצמה. כעת, לאחר פעולת התרופה, מוחו ועמוד השדרה שלו מלאים בשאריות טפילים מתים. תאי החיסון שלו עברו ממצב של תרדמה להשתוללות, והם תוקפים את שרידי הטפילים וגורמים לדלקות ברקמות שסביבם.
ג׳ון קרסלו מדריך את הצוות הסודאני במתן סטרואידים לג׳סטין, בתקווה שיצמצמו את הדלקות ועל־ידי כך יקלו את הלחץ על מוחו הנפוח. "הסטרואידים יעזרו בתוך 24 שעות," אומר קרסלו. וכשהוא כבר נמצא רחוק ממיטתו של ג׳סטין, הוא מוסיף: ״בתנאי שהוא יחיה עד מחר". כאשר המחט חודרת לזרועו, ג׳סטין מייבב חרישית, כאילו מתוך שינה עמוקה.
102 חולים נוספים קיבלו היום טיפול מונע נגד מחלת השינה בבית החולים בטמבורה. ג'סטין הוא אחד מכ־10,000 אנשים המהווים 20% מהאוכלוסיה באיזור, שלפי הערכת בית החולים לוקים במחלת השינה. מאות אלפים כבר נחשפו לזיהום בדרום סודאן ושכנותיה - הרפובליקה המרכז אפריקנית והרפובליקה הדמוקרטית של קונגו (זאיר).
והנה, כאשר נדמה היה שמחלת השינה מוגרה ונשכחה, היא מתפרצת שוב. מול המגיפה הזו ניצבת מיקי ריצ׳ר, שמפעילה את התוכנית היחידה בכל דרום סודאן למיגור המחלה. אבל היא יכולה להציל רק מעטים.
ריצ׳ר מקימה בית חולים בסמבורה
מיקי ריצ׳ר כבר היתה בשנות הארבעים לחייה כאשר התחילה לעבוד במקומות כמו טמבורה. "תמיד רציתי לעבוד עם אוכלוסיית העולם השלישי. זו הסיבה שהביאה אותי ללמוד רפואה. חשבתי שאהיה רופאת ילדים במשך שנה שנתיים ואחר כך אמשיך הלאה. אבל התאהבתי בילדים ונשארתי עשרים שנה", היא מספרת. בסופו של דבר עזבה את העבודה הפרטית שלה בדנבר ב־1987 כדי לשהות שנה בצפון סודאן, ועבדה במחנה פליטים שהגיעו לשם בשל רעב חוזר ונשנה באזור מגוריהם. לאחר מכן השתלמה בבית הספר היוקרתי לרפואה טרופית בליברפול וחזרה לאפריקה עם הכוח הרפואי הבינלאומי (1MC), ארגון רופאים ואחיות שמטרתו להעניק טיפול רפואי לאנשים במקומות שנפגעו ממלחמות או אסונות טבע, כמו אנגולה, בוסניה ובורונדי. במהלך השנה ששהתה בסומליה, טיפלה ריצ׳ר במחלות שמעולם לא שמעה עליהן בדנבר, כמו למשל, מחלה בשם Cancrumoris. ״במחלה הזו, החיידקים שנמצאים בפה דרך קבע משתלטים ואוכלים את הפנים, וכך אפשר לראות אנשים עם חצי פנים. בספרי הרפואה העוסקים במחלות טרופיות כתוב על זה כל כך מעט", היא מצמידה שתי אצבעות זו לזו ומצמצמת את עיניה. "אבל בשנה שהייתי בסומליה ראיתי 500 מקרים כאלה״.
כאשר באה לראשונה לטמבורה ב־1994, ריצ׳ר לא ידעה שהיא נוחתת במרכזה של מגיפה. המשימה שנטלה על עצמה הייתה להחיות את בית החולים של המחוז, שננטש במהלך מלחמת האזרחים המתמשכת. המלחמה שפרצה לפני 15 שנה, מקורה בגיאוגרפיה של הקולוניאליזם: סודאן, שמשתרעת על פני יותר מ־2.5 מיליון קמ״ר, היא למעשה שתי מדינות. החלק הצפוני שלה כולל את השוליים המזרחיים של הסהרה - מדבריות הנחצים על ידי הנילוס ונשלטים על ידי ערבים מוסלמים. רצועת ביצות מפרידה בין החלק הצפוני לבין החלק הדרומי, שהוא תערובת של סוואנות, ביצות ויערות. כאן חיים עשרות שבטים אפריקאים, חלקם נוצרים ואחרים מחזיקים באמונות שבטיות מסורתיות.
הצפון הערבי הוא זה שמחזיק בשלטון. ומאז שסודאן קיבלה עצמאות ב־1956, הותירה הממשלה את הדרום בלתי מפותח וניסתה לאכוף חוקים איסלמיים נוקשים על תושביו. בתגובה, קם כוח מורדים דרומי, "צבא שחרור העם הסודאני״ (SPLA), שניסה מאז תחילת שנות ה־80 להפיל את הממשלה. מלחמת האזרחים המתמשכת גבתה קורבנות רבים. מאות אלפי אנשים מתו, מי ברעב ומי במלחמה. היום המורדים שולטים בשטחים נרחבים של הערבה, והממשל של חרטום הצליח בקושי להשאיר בידיו כמה ערים דרומיות. ובינתיים, המלחמה נמשכת.
קו החזית הגיע לטמבורה ב־1989, וב־1991 כבש צבא השחרור הסודאני את האיזור. כיום, קו האש נמצא במרחק יומיים נסיעה צפונה. בטמבורה שקט עכשיו, והחיים כמו שבו למסלולם. השוק הומה באנשים שמוכרים בירות דוחן, בשר אנטילופה, קרם לשיער ונעלי פלסטיק. אבל זו עדיין אינה העיר שהייתה. בעבר היה בטמבורה אולם קולנוע, ובמרחק קילומטרים אחדים מחוץ לעיר היו שדות כותנה וסחלבים. היום הכל נטוש. שביל העפר הצר הוא הדרך היחידה באזור, ומעט כלי הרכב העוברים בו שייכים כולם לכוחות הסיוע או למורדים. במשך שנות השמונים ניהלו רופאים בריטים ובלגים בתי חולים בעיירות הנמצאות במרחק כמה שעות נסיעה מטמבורה. אבל היום רובם עומדים ריקים, והדיירים היחידים הם לטאות וצרעות.
עם הזמן הביאה ריצ׳ר צוות בסיסי של אחיות ורופאים, שעזרו לה להקים מחדש את מערך הטיפול הרפואי במחוז טמבורה ולהדריך צוות סודאני, המונה כיום 100 אנשים. הפרויקט דרש זמן. אספקה בסיסית כמו מזון ולבנים לבנייה היא רכשה ברחבי טמבורה, אך כדי להשיג את כל הדברים האחרים - כמו תרופות, ציוד רפואי וכלי רכב, היא נאלצה להסתמך על מטוס קטן שהגיע לכאן פעם בשבוע מקניה.
אבחון הטפילים לא דרש ממנה זמן רב. המקרים היו ברורים למדי. בתחילה היא הבחינה במקרים רבים של מחלת ״עיוורון הנהרות"(River Blindness), הנגרמת על־ידי תולעת המועברת באמצעות עקיצת זבובים שחורים. התולעת זוחלת מאיזור העקיצה לעור שמסביב ומשריצה אלפי תולעים הגורמות לגירוי. התולעים זוחלות על פני כל עורו של הקורבן ומגיעות גם לעיניים, מותירות מאחוריהן צלקות על השכבה החיצונית של העיניים, ובסופו של דבר גורמות לעיוורון.
המצב באפריקה
בבדיקות בכפרים של מחוז טמבורה, גילתה ריצ׳ר שמחלת עיוורון הנהרות משתוללת, והכינה תוכנית שטיפלה באלפי אנשים. בעודה נאבקת במחלה גילתה טפילים חדשים, מסוכנים הרבה יותר - הטפילים שגורמים למחלת השינה. "ב־1994 ראיתי לראשונה כמה אנשים שחלו במחלת השינה, וב־1995 טיפלתי ב־19 חולים," היא נזכרת.
הגורם למחלת השינה הוא טפיל הנקרא טריפנוזום (Trypanosome), יצור חד־תאי המועבר לבני אדם על ידי זבובי צה־צה. הטפילים שוהים במעי הזבוב, סופגים לגופם חומצות אמינו ומולקולות אחרות שהזבוב מקבל מעקיצת היונקים. לאחר כעשרה ימים עוברים הטפילים לבלוטות הרוק של הזבוב ומשם לבני האדם באמצעות עקיצה.
כדי להתכונן לביתם החדש הם מכסים את עצמם בשכבה הבנויה ממיליוני עותקים של מולקולת סוכר בודדת. מערכת החיסון מפעילה כנגדה נוגדנים שמצליחים לחסל מספר ניכר של טפילים. אבל טפילים אחדים נוקטים פעולת הסוואה. הם משביתים את הגנים שבהם השתמשו כדי לבנות את המעטה ומפעילים גנים אחרים במקומם. הגנים החדשים מביאים לייצור שכבה חדשה, דומה לשכבה הישנה ומתפקדת כמוה, אך אינה ניתנת לזיהוי על־ידי הנוגדנים. בדרך זו הטפיל מתחמק ממערכת החיסון ומצליח לשרוד. מערכת החיסון מתחילה מאבק השמדה חדש, אך הטפיל מצוייד במאות גנים מוגנים שיכולים להמשיך להתחמק ממערכת החיסון. הטפילים ניזונים מדמו של הקורבן, ובסופו של דבר, לאחר חודשים ואף שנים, הם מגיעים למוח.
למחלת השינה יש היסטוריה ארוכה באפריקה. אחד מתתי־הסוגים של הטפיל חי בדמם של חיות בר כמו אנטילופה ויחמור, ואינו גורם להן נזק. אך כאשר הטפיל מתנחל בגופן של פרות הוא מביא למותן. מסיבה זו, קשה ואף בלתי אפשרי לנהל משק חי בחלק גדול מאפריקה מדרום לסהרה, ובמקומות שבהם מגדלים בקר, מתות שלושה מיליון פרות מהמחלה מדי שנה.
טריפנוזומים תקפו בני אדם במשך מאות אלפי שנים, אך רק לעיתים נדירות הם הפכו למגיפה. במשך אלפי שנים עסקו האפריקנים בחקלאות באזור נגוע בזבובי צה־צה והפכו למטרה קלה עבורם, אך הם הצליחו להלחם במחלה בדרכם. "הם פשוט נמנעו מלהיכנס למקומות הנגועים", מסבירה ריצ׳ר. ״זו הדרך הטבעית פשוט לעזוב מקומות הידועים כאתרי פעילות של זבובי צה־צה״.
מה שגרם להפרת האיזון היה הקולוניזציה האירופית. ״הציוויליזציה הקלה על המחלות הטפיליות לשרוד״, אומרת ריצ׳ר. האפריקנים נאלצו לעבוד במקומות שהיו מלאים זבובי צה־צה, וגבולות קולוניאליים חדשים מנעו מהם לעבור בחופשיות ממקום למקום כפי שנהגו לעשות בעבר. מחלת השינה הפכה במהירות להיות האיום הבריאותי הגדול ביותר באפריקה. ב־1906 דיווח וינסטון צ׳רצ׳יל, שהיה אז תת־שר לענייני הקולוניות, לבית המחוקקים הבריטי כי המחלה הפחיתה את שיעור האוכלוסייה באוגנדה מ־6.5 מיליון ל־2.5 מיליון.
עד מלחמת העולם השנייה, עם גילוי התרופות כנגד טריפנוזומים, נראה היה שהמגיפה תיעצר. "במהלך שנות החמישים והששים מספר המקרים אכן ירד", אומרת אן מור, מומחית למחלת השינה מהמרכז לפיקוח מחלות באטלנטה (CDC). ״ארגון הבריאות העולמי ניהל מערכה גדולה וזו אכן הצליחה. דיברו על חיסול המחלה במהלך שנות הששים״.
התפשטות לממדי מגיפה
כאשר מיקי ריצ'ר הגיעה לטמבורה, לא היה ידוע על התפרצות גדולה של מחלת השינה מאז שנות השבעים המאוחרות. בתחילה היא פשוט טיפלה במקרים שהגיעו אליה. אבל המספר גדל בהתמדה. 19 החולים שהיא טיפלה בהם ב־1995 גדלו ל־87 בשנה שלאחר מכן. "בסוף 1996 עובדי הבריאות בקהילה דיווחו שיש יותר מ־800 אנשים בעיירה ששמה אזו, כ־200 ק״מ דרומית לטמבורה. אמרתי להם: ’אתם סתם מדמיינים׳, אבל כשנסעתי לשם ראיתי שהם צדקו״, היא מספרת.
ריצ'ר העריכה שמחלת השינה התפרצה פתאום במהירות. אבל לפני שתוכל לשכנע את הגורמים המתאימים בדבר קיומה של מגיפה, היה עליה לערוך סקר מקיף. באוקטובר 1996 ביקש כוח הבריאות הבינלאומי (1MC) את מימון הסקר מהמשרד לסיוע למוקדי אסון במנהל האמריקאי לפיתוח בינלאומי, אבל הממשל האמריקאי דחה את הבקשה. כוח הבריאות פנה לארגון קר (Care), שהזרים למטרה זו עשרים אלף דולר. ״זה אומנם לא סכום גדול, אבל הוא הספיק לעריכת סקרים בכמה מקומות כדי לראות מהי שכיחות המחלה", אומרת ריצ'ר.
זמן רב לקח לארגן את הסקר. במאי 97 הגיעה ריצ׳ר לטמבורה. ״עבדנו מיום שני עד יום חמישי, וביום ראשון אחה״צ לקחתי את אן מור והראיתי לה את בית החולים". בנסיעה חזרה למחנה של כוח הבריאות, הן פגשו חיילים חמושים שהורו להן לעצור. "החיילים מסרו לנו שפרצו קרבות בצפון והם החרימו את הג׳יפ שלנו. וכך אחרי שבוע נאלצנו להפסיק את המחקר. קודם לא היה לנו כסף, ועכשיו יש לנו כסף אבל אנחנו לא יכולים לבצע את הסקר", מספרת ריצ׳ר.
ריצ׳ר לא חזרה לסמבורה עד סוף יוני. עד סוף יולי חששותיה אומתו. היא ועמיתיה בדקו 1360 אנשים, ואצל 263 מהם אובחנה מחלת השינה. מתוך 16 הכפרים שבהם ביקרו, היו כאלה שבהם שיעור המחלה הגיע ל־45%. ריצ׳ר העריכה כי במחוז טמבורה 20% מהתושבים נדבקו במחלה. ב־1988 שיעור החולים לא עלה על חצי אחוז ובתוך תשע שנים הוא הוכפל פי 40. לפתע הבינה ריצ׳ר כי כ־12,000 מהאנשים שטופלו בבית החולים שלה עלולים למות בתוך שנתיים. ביותר משליש מהמקרים הטפיל כבר התפשט למוח, ופירושו של דבר שלחולה נותרה רק חצי שנה לחיות. ועם זאת, לא היה שום אמצעי שיעצור התפשטות המגיפה. "קשה לגרום לעולם להבין שמחלה אשר בעבר תקפה חצי אחוז מהאוכלוסייה תוקפת היום 50 אחוז מהתושבים בכפרים מסוימים. וזהו, לדעתי, האסון הגדול", היא אומרת.
האבחון והטיפול
הכפר מאדורו נמצא בעיבורה של הדרך מצפון־מזרח לכפר אזו. הוא מונה 625 תושבים, המתגוררים בבקתות הקש המפוזרות מעבר לקרחת היער בין העצים. כאן נמצאת כנסייה, שהיא בעצם גג ארוך ונמוך של קש הניצב על עמודים. לצידו, מרפאה המורכבת מחדר אחד. כמה מאות מאנשי הכפר נאספו מתחת לכמה עצי מנגו גבוהים. הם ניגשים לשולחן שבו קוראים את שמותיהם בקול. אדם סודאני בחולצה של כוח הבריאות רושם בדיו שחורה מספרים על זרועותיהם.
אחר כך הם מצטרפים לטור ארוך המוביל לשולחן אחר, שבו אנשים אחרים אוחזים באזמל מנתחים. אחד מהם לוחץ על קצה האצבע, דוקר אותה באזמל ואוסף את הדם למבחנה. הוא מעביר את המבחנה לאדם עם כרטיס לבן. על הכרטיס מסומנים עשרה עיגולים, ובכל אחד מהם נקודה כחולה - תרכיב של חלבונים שנלקחו מטריפנוזומים. האיש מורח את הדם על העיגולים ומניח את הכרטיס על לוח מסתובב, המופעל באמצעות מצבר הג׳יפ של כוח הבריאות. אם אחד הנבדקים נחשף למחלת השינה, הדם שעל הכרטיס יכיל נוגדנים שיהפכו את המשטח לאוסף של גושים. אבל לעיתים הכרטיס יכול להראות תוצאה חיובית בטעות ולכן יש לבדוק את הדם באמצעות מיקרוסקופ. מורחים את הדם על משטח זכוכית ושני טכנאי רפואה בודקים אותו במיקרוסקופ במשך 10 דקות כדי למצוא את הטפילים. לעיתים אנשים מתלוננים על גושים נפוחים בצוואר. במקרה כזה דוקרים את הגוש, ונוזל הלימפה נבדק תחת מיקרוסקופ לאיתור טריפנוזומים.
בבדיקה שנערכה היום, למרבית האנשים לא היו טפילים בדם. אין זה אומר שהכפר מאדורו בריא. השכיחות של מחלת השינה בכפר היא 7.5%. זהו היום השלישי לבדיקות, והאנשים שנראו חולים נבדקו ראשונים. אלה שהגיעו רוצים לקבל כרטיס רשמי ורוד של מחלת השינה, שבו ירשמו עובדי הרפואה ליד התאריך סימן שלילי. אם אין להם כרטיס כזה הם צפויים לשישה חודשי מאסר.
האנשים שמאובחנים כשליליים, כלומר בריאים, ייבדקו שוב בעוד שנה. אלה שנמצאו חיוביים צריכים ללכת למרפאה באזו. המרפאה מורכבת משני מבנים בני חדר אחד ושני אוהלים לבנים. באחד המבנים נמצא אדוארד לוסיו, לובש כפפות כאשר ילדים מביטים בו בהשתאות מבעד לחלון הפתוח. לוסיו השתלם בבית חולים הבלגי באמצע שנות השמונים ועזר להפעיל את מערך הטיפול הרפואי במחוז טמבורה בשנים שהמחוז היה מנותק מהעולם. הוא אשף במציאת גושים נפוחים כאשר רופאים כמו ריצ׳ר אינם מצליחים להבחין בהם.
אם אדם מאובחן כנשא של מחלת השינה, יש רק דרך אחת לדעת אם הטריפנוזומים הגיעו למוח: לבצע דיקור של עמוד השידרה. החולה של לוסיו היום, איש מבוגר שמכנסי החאקי הקצרים שלו מוחזקים על ידי חבל, יושב על הכיסא, משלב ידיים ולאחר מכן מניח אותן על כתפיו בהצלבה. הוא מכופף את חזהו לעבר ברכיו, כך שהעור נמתח ומבליט את עמוד השידרה התחתון. העוזר של לוסיו מכופף עוד יותר את ראשו וצווארו של האיש. חשוב לבצע את הדקירה במדויק. לוסיו מעביר את אצבעותיו במורד החוליות ועוצר בין שתיים מהם. ברווח שבין העצמות, הוא לוחץ את העור עם האגודל. אחד העוזרים מוסר לו מחט באורך עשרה ס׳׳מ, שאותה הוא מחדיר בקלות לתוך גבו של האיש , כמו חץ בלוח מטרה. החולה אינו זז, אפילו לא משמיע קול. כמה טיפות שקופות של נוזל מעמוד השידרה זולגות החוצה, ולוסיו אוגר אותן לתוך מבחנה. אחר כך הוא מוציא את המחט מגופו של הסודאני ודוחף כדור צמר גפן טבול בנוזל חיטוי על הדקירה.
אם האדם בר מזל, כמו זה שנבדק היום, ולא נמצאו טפילים בנוזל עמוד השדרה שלו, הוא יוכל לעבור לאוהל הלבן בו נמצאים חולים בשלב המוקדם של המחלה והם מקבלים תרופה הנקראת פנטמידין. לאחר עשרה ימים רצופים של טיפול בזריקות, רוב האנשים נרפאים.
לאנשים שנמצאו אצלם טפילים בנוזל עמוד השדרה צפוי עתיד קשה יותר. פעם בשבוע מגיעה לכפר משאית של ארגון קר, והם יעלו עליה ויסעו שלוש שעות בדרך חתחתים לטמבורה. הדרך לבית החולים בטמבורה עוברת ביערות צפופים, שדות, ביצות, מחנות וקברים שצורתם כיפה בשולי הדרך. בית החולים המחוזי בטמבורה מקנה תחושת שלווה כפרית. קבוצה של בניינים קטנים עם חלונות ריקים וגגות של פח מקומט: תחת העצים עומדות אמהות, אחיות או בנות של חולים ומבשלות: חולים שיכולים ללכת מוציאים החוצה את מחצלות הקש שלהם בצהרי היום בחפשם אחרי מעט רוח מרעננת.
אולם שלווה זו היא אשליה. לבד מעשרים מיטות לילדים, נשים בהריון וחולים הזקוקים לניתוח, הסבה ריצ׳ר את שבעים המיטות של בית החולים כדי לטפל בחולים מתקדמים של מחלת השינה והוסיפה עוד שמונים מקומות אישפוז באוהלים. הפנטמידין הוא חסר תועלת עבור החולים המגיעים לכאן. במצבם המתקדם הם זקוקים לחומר חזק יותר - סם מסוכן הנקרא מלרסופרול. במהותו זהו רעל. 20% ממנו מורכב מארסן, רעל חריף שיכול להמיס שקית פלסטיק רגילה של עירוי. ריצ׳ר היתה צריכה להטיס את העירויים בשקיות עם ציפוי מיוחד דמוי טפלון. אם המלרסופרול דולף מהווריד, הוא מחסל את הרקמה שסביבו, ויוצר נפיחות וכאב במקום הנגוע. במקרה הטוב הטיפול מופסק למשך כמה ימים ובמקרים קיצוניים יש צורך לכרות את הזרוע. ג׳ון קרסלו לימד את האחיות כיצד לטפל במלרסופרול וכיצד להתמודד עם תופעות הלוואי שלו. בכל בוקר האחיות נותנות עשרות זריקות. החולים המבוגרים מכופפים את ראשם ומהדקים את שיניהם כאשר התרופה מוחדרת לווריד. את הילדים הצורחים יש צורך לאחוז חזק.
למלרסופרול יש השפעה מהירה. בדרך כלל נדרש חודש כדי להשלים את הטיפול וישנם חולים שנזקקו לשלושה חודשים נוספים כדי להחלים לחלוטין. אבל מלרסופרול יכול גם לגרום בעיות. בקרב מספר קטן של חולים, כמו במקרה של ג׳סטין מאלסטו, המוח התנפח בפתאומיות, ויש כאלה המתעוררים מהתרדמת במצב פסיכוטי.
הארגון והמימון
למחרת הטיפול ג׳סטין עדיין חי. הנפיחות בראשו ובצווארו ירדה. אפו נקי. הוא עדיין ממאן לחייך או לדבר, אבל יש לו סיכוי רב להחלים. מחוץ לאגף יש תכונה רבה. כמר עשרות אנשים מתקרבים לשערי בית החולים. זוהי הקבוצה האחרונה של חולים שטופלו והמלווים שלהם. בשעה 11 בבוקר. המשאית של ארגון קר נכנסת לתוך החצר בקול טרטור. אישה מבוגרת מועלית למשאית, מחצלות שינה נקשרות לדופן ואנשים צעירים מטפסים על המשאית.
הדברים מתנהלים בצורה חלקה עד שמתברר כי כמה אנשים בקהל אינם חולים ואינם מלווים. הם פשוט רוצים הסעה לכפר אזו. המשאית נעשית דחוסה בנוסעים והמהומה שוככת. תינוקות נדחסים פנימה וכן גם צמיג רזרבי. כדי להספיק לעשות את המסע ולחזור לפני העוצר, המשאית חייבת לצאת מייד. כל מה שריצ׳ר וקסטלו יכולים לעשות הוא רק למנוע מאנשים נוספים לעלות למשאית. המשאית יוצאת לדרכה, משאירה מספר חולים מאחור. אלה יצטרכו לחכות כמה ימים עד שישובו לביתם.
אפשר לראות רק מעט מהעצבנות של ריצ'ר כאשר היא הולכת לטפל בעניין הבא. התוכנית המקורית שלה, כפי שתכננה בסתיו שעבר, היתה לעצור את המגיפה על־ידי מיגור המחלה במחוז טמבורה. לשם כך היה צורך בבדיקה של כל כפר וכפר במחוז, לבדוק כל תושב בתחום המסוכן, לאבחן את דרגת החומרה של החולים, לטפל בהם ולעקוב אחריהם במשך שנתיים כדי לוודא שהם לא יחלו שוב. העלות הגיעה ל־2.4 מיליון דולר, לשנה הראשונה. זהו למעשה מחיר מציאה בהתחשב בכך שמדובר במגיפה שעומדת להתפרץ בעולם השלישי, המטופלת בעלויות של העולם המערבי. עלות הטיפול במלרסופרול הגיעה ל־140 מיליון דולר בחודש.
בשלב זה, המשרד האמריקאי לסיוע למוקדי אסון הסכים לתת רק מיליון דולר, סכום שמספיק לטיפול ב־20,000 חולים. ״בכיתי ונלחמתי וצעקתי ובעטתי - אמרתי להם: אלוהים אדירים, איך אני יכולה לבחור באיזה 20,000 אנשים לטפל?״, אומרת ריצ׳ר. המטרה העיקרית של הסיוע לא הייתה הפסקת התפרצות המגיפה אלא מתן טיפול רפואי לדרום סודאן.
ריצ׳ר נוכחה לדעת כי כבר אין תועלת בתוכנית המקורית שלה. "היינו צריכים לצמצם את הפעילות, ולכן החלטנו לבחור איזור גאוגרפי אחד״, היא אומרת. הם בחרו באיזור סביב אזו, שם מצוי השיעור הגבוה ביותר של מחלת השינה. התוכנית המקורית שלה היתה לשבור את מעגל החיים של הטפיל על־ידי ריפוי אנשים, וכך בהדרגה הזבובים הנגועים ימותו, ויחד איתם יחוסלו הטריפנוזומים. אבל כעת, כשהיא מטפלת בקבוצה קטנה יחסית של חולים מתוך אלפי אנשים נגועים, שיכולים להעביר את המחלה הלאה, המצב השתנה.
"עלינו להתחיל לפקח על האיזורים שבהם טיפלנו כדי שאנשים לא יידבקו מחדש״, היא אומרת. למרבה המזל, זבובי צה־צה אינם מתרבים במהירות כמו יתושים. כל זבובה מטילה ביצה אחת כל שלושה חודשים וכאשר זבוב צעיר נדבק בטריפנוזומים, נדרשים לטפילים עשרה ימים או יותר כדי להגיע לבגרות. פירושו של דבר שלכידה של זבובים עשויה לנקות איזור שלם מטריפנוזומים. מומחים לחרקים מקבוצת הסיוע הבריטית עוזרים כעת למחוז טמבורה להציב מלכודות לזבובי צה־צה באיזורים המועדים לפורענות.
ריצ׳ר יודעת שיש לה עסק עם יותר מאיזור נגוע אחד. דיווחים מאיזורים אחרים בדרום סודאן מצביעים על כך שמקומות שבהם היו בעבר טריפנוזומים, הוכו שוב. ברפובליקה המרכז אפריקנית, כפר שלם נכחד כתוצאה מהמחלה. חוקרים מעריכים כי בקונגו מספר המקרים של מחלת השינה הוא הגבוה ביותר מאז תחילת המאה ומספר האנשים שמתו ממנה עולה על מספר המתים מאיידס. מגיפות של מחלת השינה התפרצו גם באנגולה. שיעור המחלה גדל גם במערב אפריקה, ומשרדי הבריאות אינם יכולים לאתר את החולים ולטפל בהם.
ארגון הבריאות העולמי מעריך כי שיעור התמותה השנתי ממחלת השינה הוא 300,000 איש. ״אנחנו יודעים שאנשים רבים פשוט מתים בכפרים שלהם, וכפרים רבים נכחדים. המספרים הרשמיים מייצגים רק חלק מהמקרים בפועל״, אומרת אן מור. ״זוהי דוגמה מובהקת של הידבקות מחדש. זו מחלה שהודברה כמעט לחלוטין, אבל בגלל חוסר פיקוח היא חזרה, ובגדול".
מאז אפריל, הצוות של מיקי ריצ׳ר בדק יותר מעשרת אלפים אנשים וטיפל ביותר מ־1,500 מתוכם. מתוך 700 חולים, הנמצאים בשלב הראשון של מחלת השינה, רק ארבעה מתו. 20 מתוך 800 שהיו בשלב השני מתו אף הם. מצבם של כעשרה אחוז מהחולים בשלב הראשון מחמיר, וכך גם לגבי 25־35 אחוז מאלה הנמצאים בשלב השני.
אחדים מהם יכולים להיות מטופלים בתרופות חלופיות אבל לאחרים זה לא יעזור. ריצ׳ר הצליחה לשמור את הפינה שלה במחוז טמבורה בריאה. אבל אין לה תחושת ניצחון: "אני לא אשלה עצמי שעל־ידי טיפול ב־1500 אנשים עשינו משהו נגד המגיפה. סביר להניח שלא עשינו הרבה. ככל הנראה ישנם 12,000 אנשים הנגועים במחלה ועוד המוני אנשים שיכולים להידבק באמצעות זבובי צה־צה. אבל צריך להתחיל מאיזשהו מקום".
תרגום: דורון שרם
